View Cart

Why You Should Be a Giver
שערי נתינה

PRINT

By גיתית דוידוביץ
MyLife Essay Contest 2017

לתת דווקא שאין

אחת התובנות הכי מדהימות שגיליתי במשך השנים, הייתה העובדה שאפשר לתת גם אם אתה חסר.  ולא רק שאפשר לתת שאתה חסר, אלא כדאי ורצוי עד מאוד לתת כשאתה חסר, וזו גם הדרך להוציא אותך מהמייצר ולמלא אותך בכוחות ובמשמעות שיעזרו לך להתמודד הלאה.הייתה לי תיאוריה מאוד פשוטה,  ולמעשה בואו נודה על האמת גם מאוד הגיונית. אדם שחייו מתנהלים על מי  מנוחות, שיודע את דרכו, שמתמודד היטב, שיש לו דאגות קטנות אבל בסה”כ חייו טובים ומאושרים הוא זה שיכול לתת מעצמו לסביבתו. ואדם שנמצא בלב הסערה, שספינתו עלתה על שרטון, שיש לו ניסיונות לא עלינו, שחייו ממש לא מתנהלים על מי מנוחות. אדם עצוב, ממורמר, קשה יום, וגם לילותיו אינם לילות מדאגות.. ממנו אי אפשר לקבל  ולצפות למאומה. הוא נמצא במצב “חסר” ולכן אינו יכול להיות מהנותנים.

אביגיל מספרת:

“הייתי נשואה מספר שנים, וטרם זכינו לאכלס את חדרי הילדים בדירתנו. השנים הראשונות  של הנישואין תחת ההגדרה של “ממתינים לבשורות טובות” היו שנים קשות, לחוצות ומבלבלות. לא היו לנו כלים בכדי שנוכל להתמודד, מבעיה אחת  גדולה השתלשלו בעיות אין ספור, שבעיקר הבאנו על עצמנו וזאת משום שאף אחד לא הכין אותנו להתמודדות הזו. אף אחד לא מצייד אותך בארגז כלים לחיים, ואפילו אם נניח שכן היינו מצוידים בארגז כזה, לא ידענו בכלל איך להשתמש בכלים שהיו בו. הדרך שעוברים בללמוד היא דרך  קשה של נפילות, אכזבות, תהיות, תעיות. בקיצור, דרך לא פשוטה בכלל.

באחד הימים פנו אלינו והציעו לנו לארח סטודנטיות שהתקרבו  ליהדות בחו”ל, חזרו בתשובה ונשלחו לארץ למוסדות לימוד מתאימים על מנת שיוכלו להתקדם ולצאת לחיים כיהודיות שומרות תורה ומצוות, בעלות השכלה יהודית, מקצוע וחברה הולמת ותומכת. בחו”ל כידוע , האפשרויות לצעירים יהודיים מוגבלות. הן היו כמובן הולכות לאיבוד ולא מתקדמות, ולכן הן נשלחות לארץ.

כאן חיפשו עבורן משפחות תומכות, דוברות את השפה, עם מנטאליות דומה וכמובן הרבה חום ואהבה. אין ספק שלמשפחות הללו חלק אדיר בהתקדמותם ובהשתלבותם  בחברה הדתית והחרדית.

בקיצור לא היה לנו כל ספק במשמעות האדירה שיש מאחורי הנתינה הזו, ראינו בכך זכות גדולה ועם כל זה, השבנו תשובה שלילית.

ולמה? פשוט לא הבנתי כיצד אני יכולה לארח. האם אינכם יודעים שטרם זכינו לחבוק ילדים משלנו? כיצד אני יכולה להיות שמחה, מכילה, תומכת, חמה כשאני כ”כ מתמודדת, עצובה וכאובה?!

כיצד מצפים מאיתנו לתת בשעה שאנחנו כ”כ חסרים?! האם אני אמורה לעמוד במטבח, להעביר שעות בישול והכנה ארוכות לקראת שבת, בכדי לשבת עם צעירים שאיני מכירה, שידברו  בשפה שאינני מבינה מבלי אף ילד שישבור קצת את הקרח ויכניס אווירה. לא הבנתי איך זה יתכן בכלל?

תשובתנו שבעיקר נשענה על תשובתי הייתה כאמור שלילית.

אבל זמן קצר אח”כ נסענו לחו”ל ושם שמעתי סיפור מחמותי ששינה את כל תפיסת עולמי בעניין.

על השולחן בפינת האוכל בבית חמי וחמותי ז”ל עמדה תדיר קנדלברה מיוחדת.  בעלת מבנה מרשים מאוד ועתיק מאוד, שונה וייחודית בנוף הקנדלברות,  מסוג הדברים שלא רואים בכל יום.

ביקרתי אצלם כבר מספר ביקורים ותמיד תהיתי בליבי מה זאת הקנדלברה הזאת? מה הסיפור שעומד מאחוריה?

אבל אף פעם לא עצרתי באמת לשאול ולקבל תשובה עד ביקורנו הנ”ל.

וכך סיפרה לי חמותי:

” בערל שוורץ היה אדם עשיר, מכובד וידוע בקישווארדו שבפאתי מזרח הונגריה. בערל שב הביתה לאחר המלחמה בה נשלחו רבים מבני הונגריה אל המשרפות… אך ביתו לא שב להיות כשהיה… אמנם את רכושו הצליח למרבה ההפתעה להציל, אך לא את משפחתו. אישה, בן ובת לקחה ממנו המלחמה הארורה כמו גם את שמחת החיים.  הבדידות שכנה בצל קורותיו יום יום שעה שעה.

לילות השבת והחגים היו הגרועים מכל. מין זמן כזה שמגיע אחת לשבוע ושובר את ליבו לרסיסים. מעלה נשכחות פוצע ושורט את נשמתו הפצועה ואת הגלדים שהניח הזמן על ליבו.

גם ר’ ישראל א. איבד את משפחתו הראשונה בזמן המלחמה ולאחר שחזר  נשא לאישה את בת דודו גם היא בת למשפחת א. הידועה. את ביתם החדש יסדו על אדני התורה והחסד. שבת ללא אורחים – לא הכירו מציאות כזאת. בחגים היסבו לשולחנם עשרות אנשים. וכמובן לא שכחו את הנצרכים (שרבו באותן שנים: אחרי השואה ותחת העול של הקומוניסטים), ויום יום שלחו תבשילים מהבילים לבתיהם.

ר’  ישראל א. יהודי בעל בית,  בעל תפילה ובעל תוקע, שתפילותיו ותקיעותיו הרעידו את אמות הסיפים, זגג, בעל בעמיו וקובע עיתים,  ידע להסתכל על הזולת.

יום אחד הבין שהוא חייב להזמין את בערל הגביר הבודד, לפתע הבין שלא רק לנצרכים מגיע בית וחברה אלא אף למבוססים שבהם, והחליט להזמינו. ליל שבת קר אחד הלך ר’ ישראל ישירות לביתו של ר’ בערל כשעשרות אורחיו  נלווים אליו לשבות בביתו ולעשות אצלו את סעודת השבת.  עלה לביתו של בערל ושכנע אותו להצטרף לפמליה, בערל סרב, אבל ר’ ישראל לא ויתר, הוא אמר שהוא וכל האורחים לא יזוזו עד שהוא לא ירד ויצטרף אליהם. ככה זה, לפעמים אדם צריך לדעת ולהרגיש עד כמה באמת רוצים בו. הוא ירד והצטרף אליהם לעשות אצלם את השבת בפעם הראשונה, הראשונה בחמש עשרה שנות חייו האחרונות שאת שבתותיהן ומועדיהן עשה במחיצת בני משפחת א. שהיו בשבילו בית ומשפחה.  בחכמה ובאהבה אין קץ הפך  ר’ ישראל את בערל שוורץ לבן משפחה נוסף. בערל לא היה בודד יותר והחגים היו פחות עצובים…”

כשחמותי באה בקשרי השידוכין העניק לה בערל תשורה מרהיבה. פמוט  ענק ומיוחד מכסף טהור ואמר לה שהוא מאחל לה שהקב”ה יאיר את דרכה כמו שהוריה האירו את חייו בחמש עשרה השנים האחרונות.

כשחזרנו מחו”ל הודענו לארגונים עמם עמדנו בקשר כי נשמח לארח בשבתות ובחגים סטודנטים וסטודנטיות בשמחה ובאהבה. הסיפור הזה פתח לי צוהר וגרם לי להסתכל אחרת על נתינה, נתינה היא לא פריווילגיה לאנשים “מלאים”, נתינה זו דרך חיים מלאת משמעות שנותנת לך חיות וממלאה אותך כשאתה חסר. ועוד דבר, נתינה זה לאו דווקא למי שאין לו כסף, בית, אוכל, בגד ללבוש. נתינה זה בעיקר הכלה, חברותא, כבוד, מילה טובה. לפעמים הדברים הללו יותר חשובים מכל הצרכים האלמנטאריים כולם.

לא שלא ידעתי את כל הדברים הללו קודם, ידעתי, אבל לא באמת הבנתי. פתאום הייתה לי הארה וראיתי את הדברים באור אחר לחלוטין, הבנתי שזה מפתח שהקב”ה שלח לי,

את באמת חושבת שאת נותנת? את באמת חושבת שזה ייקח ממך כוחות שאין לך? בואי ואראה לך כיצד את מקבלת והמון. ואכן ראיתי.

ראיתי שהשבתות הפכו להיות גדושות ומלאות בתוכן ההתעסקות בחומר האנושי המעניין והמאתגר שנסב סביב שולחננו פתחה לנו צוהר ואפיקים חדשים. הדיונים סביב השולחן היו פוריים ומלאי משמעות, הרגשנו שאנחנו בונים בתים לעתיד.  ההכנות והעשייה העסיקו לי את הראש, היו לי אנשים שנזקקו לי, ואני השתדלתי למלא את חובתי עבורם. הייתה לנו משמעות. משמעות מעצימה, משמעות שמעבר לכל הטוב שנבע ממנה ישירות , לקחה והשכיחה מאיתנו את המצב והעניקה לנו את הכוחות להתמודד ממקום אחר, ממקום שיודע שמחה, עשייה, חברותא ותוכן.”

פעולת המזרק היא דקירה תת-עורית של מחט, הבאה לשאוב דם לשם אבחון וטיפול. אולם אין זו המחט השואבת דם מן הוורידים. אלא השאיבה באה בעקבות הוואקום שנוצר במזרק. הלקח הנלמד מחשיבותו של הוואקום, יכול להיות רלוואנטי מאד לאדם הרואה את עצמו ככלי ריק, כשפל-ערך בבואו לעבוד את ה’. כלי ריק יכול לשאוב לתוכו תוכן כלשהו, בעוצמה גדולה יותר מאשר כלי שהוא כבר מלא. לכן, אדם המכיר בחסרונותיו, יכול יותר מאחרים לחשוק בלימוד תורה ובעשיית מעשים טובים. באופן דומה, כאשר אדם מוצא את עצמו במצב שבו הוא חש כאב עמוק על היעדר או אבדן של מישהו, הוא אינו צריך להיות מדוכא. במקום זה, הוא יכול להשתמש בריקנות עצמה כמנוף להישגים גדולים עוד יותר. (הרבי)

נתינה פורצת ועוקפת

כידוע כשיש מלחמה כולם מפסידים. זו טעות לחשוב שאם צד אחד ניצח במערכה אז הניצחון שלו שלם. למעשה אין דבר כזה ניצחון מושלם, יש מחיר גבוה גם לניצחון מזהיר.

אם השכנים מלמטה רצו להוציא מרפסת וכל השכנים הסכימו למעט שכן אחד שהחליט להלחם עד חורמה במהלך וגם הצליח. אז אולי לא תהיה מרפסת שתסתיר לו את השמש אבל גם ככל הנראה  לא יהיו יחסים טובים בלשון המעטה בין השכנים הנ”ל, וזה מחיר לא פשוט לשלם גם אם אתה ניצחת.

האמת היא שאפשר להגיע ליעד מבלי לשלם מחיר כבד, ו..אולי אפילו להפך, ממש להרוויח.

הרשו לי לגלות לכם כיצד אפשר להגיע ליחסים הרמוניים גם אם זה נראה  או נשמע כמו סוג של אילוזיה במציאות המוכרת והקודרת שבה אתם חיים.

סיפור קטן:

מיכל סיפרה שכשעברה דירה לאזור לא דתי נבהלו השכנים מזוג לובשי השחורים שפלשו לבניינם.

הם לא ידעו כיצד יוכלו לבלוע את הצפרדע הזו. זו הייתה בעיה קשה לעיכול מבחינתם.

תחילה הייתה התעלמות, אפילו שלום היה קשה לסנן, אח”כ היו שיחות מטרה, לתהות על קנקנם ולהעמיד דברים על דיוקם. “רבותיי, כאן זה לא בני ברק. כאן וועד בית זה וועד בית, ניקיון זה ניקיון, ובלי כפייה דתית נקודה”. מה יש לומר, מצב לא נעים בעליל.

קבלת הפנים הייתה בהחלט קרירה וחוסמת. הם התחילו לשאול את עצמם שאלות מהותיות סביב מגוריהם באזור הזה.

האידיאלים פינו מקומם לחששות ותחושת זרות. הם זכרו בעצב כיצד קבלו את פניהם כזוג צעיר שכניהם לשעבר, איזה מגש עוגיות יפה שלחה השכנה ואיזה שלט יפה עיטר את דלת דירתם וקיבל את פניהם בברכת מזל טוב מכל השכנים,   ועתה כמה לא טוב וכמה לא נעים להרגיש את תחושת הניכור, השיפוט והזלזול באורח חייהם.

שבועות עברו, שורדים בקושי, ביתם הוא מבצרם והשכנים אויבים כולם.

לפתע נולד רעיון יצירתי במוחה הקודח של מיכל, בגילה היחסית צעיר היא הבינה משהו שלאחרים לוקח חיים שלמים , היא הבינה שיש דרך להפשיר את האווירה, אף אחד לא מבטיח לה שום דבר אבל היא לפחות מתכוונת לנסות. היא הבינה שאנשים לא יכולים להישאר אדישים למישהו שנותן להם, זה פשוט לא נעים.

השבת מתקרבת בצעדי ענק, מחר יום שישי, היא החליטה להפשיל שרוולים להיכנס למטבח ולאפות חלות לכל השכנים. אמרה ועשתה, ניחוחות עשירים של חלות בית מילאו את חלל המדרגות, והיא ובעלה דפקו על כל דלת והציעו לשכנים ממרכולתם.  השכנים ההמומים התקשו קצת לעכל את המחווה, אבל התימהון התחלף בחיוך ובלחיצת יד, אפילו בכמה שאלות מתעניינות ממקום באמת מתעניין. הקרח נשבר.

ההתייחסות לפגיעה מצד הנפש האלוקית היא לחשוב מה הקב”ה רצה ללמד אותי בזה, כי הרי לא השני הוא זה שפגע. כפי שאדמו”ר הזקן מביא בתניא (אגה”ק, פרק כ”ה) שהסיבה לכך שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה היא מכיוון שהסתלקה ממנו האמונה שכל מה שהשני עושה (גם אם הוא בחר ברע), זה בעצם בהשגחה פרטית, ואם לא היית צריך לעבור את זה, לא היית עובר זאת. על זה נאמר: “מגלגלים חובה ע”י חייב וזכות ע”י זכאי”. הוא לא היה בסדר והוא גם יקבל את עונשו על זה כמו שכותב אדמוה”ז, אבל זה בא מהקב”ה, והיה עליך לעבור את זה.
כאשר אתה מתייחס אל הדבר מהנפש האלוקית אתה בעצם שואל: מה משמעות הפנימית פה? אמנם נכון שהוא דבר אלי כך, ואני מרגיש פגוע מזה,כמובן, כי אני בן אדם, אבל אני מסתכל מעבר לזה- מדוע הקב”ה העביר אותי כזה דבר, אולי להעניש ולייסר אותי, אולי ללמד אותי שלא אתנהג כך.
הרב ערד

PRINT

Did you enjoy this? Get personalized content delivered to your own MLC profile page by joining the MLC community. It's free! Click here to find out more.

Leave a Reply