View Cart

Chassidus: Revealing the True Me
חסידות – לגלות מי אני באמת

PRINT

By Yosef Yitzchak Marneitz, Beitar, Illit, Israel
MyLife Essay Contest 2018

הקדמה

איבוד הזהות האישית בתוך החברה

אחת החולשות שהתחזקה בדור האחרון, הוא איבוד חשיבות מציאותו “האישית” של האדם הפרטי – בתוך “החברה”.

אחת הסיבות לבעיה זו, היא מהפיכת העולם – ע”י אמצעי הטכנולוגיה על שלל מעלותיו – למעין כפר גלובלי קטן. ‘כלים’ אלו תופסים יותר ויותר מקום חשוב בחיי הפרט. התנהלות החיים מושפעת יותר ויותר מ”החברה” והסביבה, דבר זה נכון ומתבטא בהפיכת התנהלות וחיי המשפחה הפרטיים ל”חלון ראוה” לחברה, (בשליחת תמונת מצב עדכנית דרך כלי הטכנולוגיה – באופן תדיר ושוטף כמעט בכל תחום מהחיים האישיים).

זאת בשונה מבעבר, שחיי האדם היו יותר פרטיים ומוצנעים מהחברה והסביבה, ולפחות כלפי סביבתו הקרובה – הרגיש האדם חשיבות חוזק ובטחון (‘עוגן’ מסערות החברה), הרי שכיום נמצא האדם בתנועה שחייו הפרטיים נועדו גם “לרצות” את החברה, והאדם שרוי במעין פחד וחשש תמידי (לפעמים נשאר הדבר רק ב”תת מודע”) – כיצד יגיבו “החברה” כלפי התנהלותו וחייו הפרטיים והאישיים.

כמו”כ, לעיתים נדמה שאין ערך וחשיבות למעשה קטן ופשוט. דבר זה נוצר לכאורה ג”כ מהתפתחות העולם המערבי המודרני, בו הכל נעשה ‘זול ומצוי’ והכל ישנו בשפע. ורק בשינוי יוצא דופן ומעשה מרשים, אזי יקבל הדבר חשיבות (‘פידבעק’) הן מהסביבה והן – (בדרך ממילא מהמושפע ממנה) – מהאדם הפרטי כלפי עצמו.

סיכום:

כיום – בעולם המודרני, – נוצר מצב אפשרי, בו האדם הפרטי מרגיש שמאבד את מציאותו האישית בחיי החברה הסובבת אותו, – שאינה באה לידי ביטוי בשלימות(1).

נתמקד בכמה “נקודות חוזק” המודגשות בחסידות, היכולות להוות פתרון לבעיה שהוצגה.

א.

כל יהודי הוא “עולם שלם”

אחד מיסודות החסידות היא שבכל אדם מישראל – יהיה מי שיהיה, ישנה בו (בנוסף ל’נפש החיונית’ – המחיה את הגוף) – ‘נשמה אלוקית’ שהיא “חלק אלוקה ממעל ממש”(2).

מאחר ועיקר חיותו והשפעתו של יהודי היא מנשמתו(3), על כן, ההסתכלות וההתייחסות לכל יהודי – כולל האדם הפרטי כלפי עצמו (כי “אל יוציא האדם את עצמו מן הכלל”)(4) – צריכה להיות כפי שהיא מצד העיקר – “נשמתו”(5), ו”מי יודע גדולתה ומעלתה בשרשה ומקורה באלוקים חיים”(6).

כאשר האדם חדור בנקודה זו, אין הוא מאבד את חשיבותו כלל, מאחר ואיבוד חשיבות – “פרט” לגבי “כלל”, הוא רק כאשר מדובר במישור הגשמי, שאזי הדברים נמדדים לפי “כמות ואיכות” מוגבלים, מאחר וכל פרט הוא נפרד בפני עצמו ואינו כלול ב”מכלול”.

לעומת זאת במישור הרוחני אין הדברים נמדדים כך, אלא כל פרט הוא ענין שלם בפני עצמו, מאחר ואין ומלכתחילה אין הפרט מוגדר כ”פרט”, אלא “כחלק מהעצם” (מהמכלול), (ובלשון החסידות – “העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו”(7)), ולכן אדרבה הרגשתו היא בתוקף וחשיבות עצמית (לא ח”ו מגאווה, אלא) – בתוקף יהודי הנובע מהיותו נשמה קדושה, וממילא נרגש ומתבטא הדבר בכל עשיותיו הפרטיים, וכלשון הפסוק “ויגבה ליבו בדרכי ה'”(8).

תנועת נפש זו, החלה כבר בהנהגת היהודי הראשון ‘אברהם אבינו’, שנקרא ‘עברי’, על שהיה בזמנו אחד ויחיד מן העבר האחד – בענין האמונה בה’, (“אחד היה אברהם”(9)) – וכל העולם כולו מן העבר השני(10), ובסופו של דבר ניצח וביצע את כל מה שהיה צריך, וכוח זה הנחיל בירושה לכל יהודי עד סוף כל הדורות, שבכל יהודי ישנה בו נשמה אלוקית, שהיא מעל הגבלות הטבע והעולם, וברצותו, מבטא הוא זאת באופן הנהגתו היום יומית(11).

סיפור הממחיש נקודה האמורה:

באדר שני תשד”מ שלח הרבי מליובאוויטש במפתיע את הרב משה קוטלרסקי אל האי קוראסאו שבים הקריבי מבלי להסביר לו את סיבת השליחות.

למעשה פגש שם יהודי בשם חיים גרוסמן, שבנו למד בביה”ס המקומי, וסבל התנכלויות בשל היותו יהודי.

הרב קוטלרסקי הזמין את האב ובנו לביתו בברוקלין לרגל חג הפורים, ובהמשך דאג לרשום את הילד למוסד לימודים תורני. מר גורסמן התרגש מאוד, ולאחר החג כתב לרב קוטלרסקי מכתב תודה בן שני עמודים, שבסיומו נכתב:

“האנגלית של דלה מכדי למצוא את המילים הנכונות, – לבטא את תודתי והוקרתי העמוקה אל הרבי, רק מסור נא לרבי שיהודי אחד קטן מקוראסאו, – חש שהרבי נגע בנשמתו”.

הרב קוטלרסקי החליט להעביר את המכתב כולו אל מזכירות הרבי, הרבי קרא את המכתב, וביקש להשיב לאותו יהודי:

“כל אחד ואחד מבני ישראל יש לו נפש אלוקית, – חלק אלוקה ממעל ממש, כמפורש בתניא ריש פרק ב’, – ובמילא אין במציאות small jew a (- יהודי קטן) כפי שקרא לעצמו במכתבו”(12).

תובנה:

יהודי צריך להכניס לתודעה והכרה האישית שלו, שהוא שונה במהותו משאר נבראי העולם, בזה שישנה בו “נשמה אלוקית” נצחית, וחיסרון פיזי גשמי וכדו’ אינו פוגע בשלימותה.

ב.

לכל יהודי פרטי “תפקיד מיוחד” משלו

לכל יהודי ישנו תפקיד מיוחד המוטל עליו באופן אישי, – שאין לאף אדם אחר עלי אדמות, ונבחר הוא לכך בהשגחה פרטית על ידי הקב”ה.

אמנם כאשר אין זה כך, אלא שאיפותיו והנהגותיו נמדדים רק על פי מה שרואה בחברה, ומנסה הוא “להתחקות” אחר הנהגתם(13), הרי אפשר שבזה מפספס הוא את עיקר תפקידו האישי.

ענין זה הוא גם במדידת כוחותיו עצמם – בעת מילוי תפקידו האישי. בחסידות מודגש שעל האדם לידע ברור מהם יכולותיו וכחותיו – “להכיר את מקומו”, ועל פי זה לקבוע את השאיפה והמטרה אותה רוצה הוא להשיג. אמנם אם יעסוק וישאף למה שאינו מכוחותיו ותפקידו, יתכן שלא רק שלא ישיגו, אלא יביאו הדבר לידי ייאוש.

דוגמא לכך ניתן למצוא בעצה המבוארת בתניא(14) בנוגע לעצבות הנוצרת אצל יהודי מאחר ונופלים במחשבתו הרהורים רעים, – וצריך הוא בכל פעם מחדש להילחם עמהם ולדחותם: ש”אדרבה יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו, הוא מסיח דעתו מהן – לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם”.

וממשיך:

“ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו, כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפי’ שעה אחת, הרי זאת היא מדרגת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו, ולדחותו בשתי ידים”.

כלומר, על האדם לידע בבירור את תפקידו האישי המוטל עליו, וזאת עליו למלא בשמחה רבה, ביודעו שאת המוטל עליו מאת בורא העולם, הוא ממלא במסירות ונאמנות.

אם ישליך האדם נקודה זו גם בצרכיו וענייניו הגשמיים, אזי יצא הוא מריבוי בלבולים וטרדות – הנוצרים משאיפות שאינם שייכים אליו אישית ואינם מתפקידו.

סיפור הממחיש נקודה האמורה:

סיפר הרב שבתי סלבטיצקי מאנטוורפן(15); כשלמדתי בישיבת ‘קול תורה’, היה אחד מראשי הישיבה מוסר שיחות מוסר והתעוררות, באחת הפעמים התבטא בתוך דבריו, שהתכלית והמטרה של בחור ישיבה זה להיות למדן, ניגש אליו אחד מחבירי לישיבה שלא היה בעל כישרון גדול, והקשה, אם כל התפקיד של יהודי בעולם הוא להיות למדן אז איפה הצדק, למה החבר שלי זכה בכישרונות ברוכים ובגלל שהוא מוכשר מאוד הוא תופס את השיעור מיד, וביכולתו למלא מיד את הכוונה כי הוא למדן ואני לא?

אמר לו אותו רב אם תלמד ותתמיד, אפילו שאין לך ראש, בסוף גם ממך יצא למדן גדול. אבל תשובה זו לא סיפקה אותו, והבחור ביטא בפני את צערו והיה ניכר עליו שזה מעיק לו, הצעתי לו לשלוח מכתב לרבי. הבחור ישב וכתב את שאלתו; אם כל המטרה היא להיות ‘ראש ישיבה’, אז למה הקדוש ברוך הוא עשה אותי כך שלא אוכל להיות ראש ישיבה?

הרבי כתב לו תשובה, – תשובה שכל יהודי צריך לזכור טוב טוב.

“לא הבנתי שאלתך, שהרי משנה מפורשת היא ‘ואני לא נבראתי – אלא לשמש את קוני’. לא כתוב ‘להיות למדן’, אלא לשמש את קוני”.

העיניים של הבחור נפתחו הוא התחיל להבין הכול מנקודת מבט חדשה; – כל אחד עם הכוחות שיש לו – צריך לשמש את קונו.

נקודה זו מומחשת ג”כ בסיפור החסידי המפורסם הבא:

“זמן קצר לפני פטירתו פנה ר’ זושא מאניפאלי לתלמידיו ואמר, כאשר יקראו לי לבית דין של מעלה, איני מתיירא מכך שמא ישאלוני – ‘זושא’, מדוע לא הגיעו מעשיך למעשי אבותיך – ‘אברהם יצחק ויעקב’?, שכן למדרגתם הרי לא היה ביכולתי להגיע. אולם מתיירא אני שמא ישאלוני – ‘זושא’, מדוע לא היית אתה עצמך”.

תובנה:

לכל יהודי ישנו תפקיד משלו המוטל עליו באופן אישי, וצריך הוא לעבוד את ה’ – ‘לשמש את קונו’ – לפי הכוחות והכישרונות “שהוא” נתברך בהם ע”ל ידי בורא העולם, ובזה עליו להשקיע את כל מרצו ויגיעתו בשלימות.

ג.

חשיבות לכל “מעשה” פרטי – אף הפעוט ביותר

על מאמר המשנה בפרקי אבות(16) “דע מה למעלה ממך, (עין רואה ואוזן שומעת כו’), ישנה אמרה קצרה ידועה – שנאמרה ע”י ‘הרב המגיד ממעזריטש’ מגדולי אבות החסידות.

וכך מבאר הוא פסקה זו(17); “פירוש. דע, כל מה שלמעלה, – הכל הוא ממך”.

כלומר, אינה דומה מעשיו של ‘יהודי’ למעשיהם של שאר הנבראים, בשאר הנבראים ישנו הבדל והפרש בין אם עשו מעשה קטן לבין אם עשו מעשה גדול, משא”כ אצל יהודי כל פעולת מעשה גשמי – אף הקטן ביותר – משפיעה מאוד בעולמות העליונים.

משל לכך מובא בתניא(18) מ”הילוך והעתקת הצל בארץ – טפח, לפי הילוך גלגל השמש ברקיע – אלפים מילין”.

וממשיך: שבנמשל הוא “יתר על כן לאין קץ – בבחינת השתלשלות העולמות מרום המעלות עד עוה”ז הגשמי.

וכנודע ממה שכתוב בזוה”ק מענין עליות עולמות העליונים באתערותא דלתתא, – בהקרבת עוף אחד – בן יונה או תור על גבי המזבח או קומץ מנחה. וכן הוא בכל המצות מעשיות כנודע מהאריז”ל”(19).

ישנה אמרה נוספת המובאת בספר ‘היום יום’ – המדגישה נקודה זו:(20)

“עבודת ה’ אמיתית, אינה כמו שטועים בזה טעות גמור, לחשוב שצריך לפרק הרים ולשבר סלעים – להפוך את העולם.

אלא האמת הגמור הוא, אשר כל עבודה ופועל – איזה שיהיו, בכוונה אמיתית – די ומספיק; כגון ברכה בכוונה, לכוון את ביאורי המילים שבתפלה כמו שצריך ובידיעה לפני מי אתה עומד, לקרוא פסוק חומש בידיעה שהוא דבר ה’, פסוק תהלים, וכן לפעול במדה טובה לקרב לבו של חברו באהבה וחיבה.

כמו”כ, בענין זה אין זה משנה כלל “גילו” של היהודי, כי אף יהודי הקטן ביותר (בין בגשמיות בין ברוחניות), משתווה הוא במעשיו אף לגדול שבגדולים.

בהתוועדות שבת קודש פרשת ‘נשא’, – (אגב ביאור תורני ב’פרקי אבות’)(21), המחיש הרבי עד כמה נוגע לקב”ה כל מעשה פרטי קטן ופשוט (לכאורה), הנעשה ע”י יהודי – אף הקטן ביותר:

“יכול יהודי לחשוב לעצמו, ‘הקדוש ברוך הוא שורה ברקיע השביעי’, ואין לו כל שייכות אליו, ועל אחת כמה וכמה למעשה אחד פעוט הנעשה על ידו..

ועל זה אומרים ליהודי, הקב”ה משפיל את עצמו שתהיה לו שייכות עם העולם, ונוגע לו אפילו מעשה לבישת ‘טלית קטן’ של ילד יהודי קטן; שתהיינה לו ארבע כנפות, וציצית, ובאיזה אופן מונח הטלית קטן של הילד, וכיצד מתחנך הוא להידור מצווה, וכו’.. והטלית קטן של ילד יהודי קטן זה, – נוגע לקדוש ברוך הוא עצמו”.

לאמיתו של דבר, באמור לעיל, יכול האדם למצוא ‘כיוון דרך’ גם בחייו הגשמיים; אין זה משנה כל כך ‘כמות’ העשיה, אלא בעיקר ‘איכות’ העשיה והמיקוד במטרה. כל עוד האדם דבק במטרה וממלא תפקידו, אזי כל משימה ופעולה טובה – גם הפעוטה והפשוטה ביותר, הנעשית באיכות ובשלימות, מקבלת משמעות ותוכן – כמו הדבר החשוב ביותר, וגם יכולה לפעול פעולה כמו משימה חשובה ביותר.

המחשת נקודה האמורה:

סיפר פעם ‘עסקן’, שאחד ה’סודות’ שלו בעסקנותו, שהוא אינו מזלזל בשום אדם העומד בדרך – אף אם יהיה האיש הפשוט ביותר במקום, ושאין לו סמכות כלל.
למשל, כאשר הולך הוא ל’עייריה’ בכדי לסדר עניינים שונים, אזי דרכו תמיד להתייחס לכל האנשים במקום – אף הפשוטים ביותר, כמו עובדי הניקיון והשירות וכדו’, לומר להם בוקר טוב עם חיוך ואיזה מילה טובה. (שלא כמו הנטייה הטבעית ללכת ישירות למקור המוסמך ולתת לו בלבד את כל הייחס), והסביר; אנשים פשוטים אלו נמצאים בכל יום ריבוי זמן במשרדים החשובים ביותר עם האנשים החשובים ביותר, וכטבע העולם משוחחים עמהם… ובאופן תמידי זה תמיד הביא לו לעזרה בדברים חשובים ביותר, כמו בעשיית פעולות הרבה יותר חשובות ומורכבות.

תובנה:

אנשים לא תמיד שמים לב לגודל הערך שבפעולה אחת קטנה, – שמצד עצמה נראית פעוטה וחסרת ערך. כאשר יחדיר זאת האדם בתודעתו והכרתו הייטב, אופן הנהגתו וייחסו לדברים ופעולות שונות ישתנה בהתאם.

“סיכום”

“החסרון”

חוסר בביטוי אישי, ובערך ויחס למעשים קטנים ופשוטים.

“כלים מעשיים לפתרון הבעיה”

א. תודעה והכרה בהיותו ‘מהות שונה’ מיתר הנבראים, מאחר וישנה בו “נשמה אלוקית” – שמהותה מעל יתר נבראי העולם.

ב. [בהמשך לתודעה הא’] – תודעה והכרה שישנה לו – באופן אישי – תפקיד ומטרה מיוחדת פרטית. ו’אותה דוקא’ צריך הוא למלא בנאמנות ובשלימות.

ג. [בהמשך לתודעות א’ וב’] – תודעה והכרה ש’כל מעשה’ איזה שיהיה, אפילו הפשוט והפעוט ביותר, נוגעת ונצרכת היא לשלימותו – להשגת המטרה לשמה ירד לעולם.

 


1. מבוסס על מאמרו של פרופסור “דן אבן” – מחקר שנעשה ב”מרכז הלאומי למחקר ומניעה של התאבדויות” ב”מכון קרולינסקה” בשוודיה. (פורסם ב”הארץ” 12\06\20). מאמרם של פרופסורים “אורן וקרן קפלן” – פסיכולגיים קליניים, באתר “פסיכולוגיה”. ומחקר שנעשה ע”י חברת “קספרסקי” ב- 16\10\01. (עוד ריבוי מאמרים בנושא זה ניתן למצוא בחיפוש בגוגל – השפעת ה’אינטרנט’ על החברה וכדו’).
2.  תניא פרק ב’ (על פי איוב לא, ב).
3. בנשמות ישראל עיקר חיותם – המחיה את הגוף – היא הנפש האלוקית דוקא, ראה תניא פ”ב. ואגרת התשובה פ”ד ורפ”ו.
4. ראה תניא ריש פרק מג.
5. תניא פרק לב.
6. ע”פ לשון התניא שם.
7. ראה כתר שם טוב, הוספות סקט”ז.
8. דברי הימים ב’ (יז, ו).
[וראה המבואר בספר השיחות תשנ”ב שיחה לפ’ ויגש (אות ח) על דברי רז”ל שמרדכי נקרא בשם “יהודי” (ששמו של כל דבר מורה על מהותו. תניא ריש שער היחוד והאמונה), הוא על שם “שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בע”ז נקרא יהודי”, ומבאר שם שענין ע”ז הוא (כמבואר בתניא פ”כ ואילך) – כל מה שאינו ע”פ רצון ה’, ‘זר’ לקדושה, ובזה צריך כל אדם מישראל (הנקרא בשם יהודי) לילך עם כל התוקף בענייני העולם, באופן ש”לא יכרע ולא ישתחווה” לכל דבר שאינו רצון ה’.
אמנם מובן, שאין הרגשה ותחושה זו סותרת לתחושת ביטול, אדרבה הביטול נובע מזה עצמו, מאחר והגשמיות מאבדת את ערכה לעומת תחושה רוחנית זו. שלכן מביא זה לאהבת ואחדות ישראל (שלימות הפרט במכלול) – בתכלית השלימות, כמבואר בתניא שם. (וראה גם באגרות מלך המצויין בהערה הבאה)].
9. יחזקאל לג, כד.
10. ובלשון המדרש (‘בראשית רבה’ סוף פרק מ”ב): “כל העולם כולו מעבר אחד והוא (אברהם) מעבר אחר”.
11. ראה ‘אגרות מלך’ ח”ב עמ’ רלה. תניא פרק יח.
וראה גם המבואר בחסידות על הפסוק “כי תצא למלחמה על אויבך” (ולא “עם אויבך”), שעוד לפני המפגש עם האויב נדרשת מהאדם היחלצות – “תצא”, והתמלאות בתחושת ביטחון ואמונה בה’. הגישה צריכה להיות “על אויביך” תחושה של עליונות, שמלכתחילה היהודי עומד מעל האויב, שכן הקב”ה עצמו מתלווה אליו ומסייע לו לנצח במלחמה. (ראה ליקוטי שיחות ח”ב עמ’ 635).
12. הסיפור וצילום מענה הרבי נדפס בספר “פתקים” כרך ב’, הוצאת קה”ת (תשע”ז) עמ’ 38.
13. הלכות דיעות פ”ו ה”א. “דרך ברייתו של אדם – להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו”. וראה גם מורה נבוכים ח”ב פ”מ “האדם הוא מדיני בטבעו”.
14. פרק כז.
15. בספרו ‘לחיים ולברכה’ (בהוצאת ‘לדורות’), עמ’ 47.
16. פ”ב מ”א.
17. ראה ‘לקוטי אמרים’ להרב המגיד ממעזריטש, אות קצח.
18. איגרת התשובה פרק יב.
19. וכן מבואר בעוד כמה מקומות בתניא, שבכל מעשה פרטי אף הפעוט ביותר, בו האדם נלחם עם טבעו וכפהו למילוי תפקידו, שבזה כל העולמות העליונים עולים, וכלשון הזוהר “אסתלק יקרא דקוב”ה בכולהו עלמין”. [ראה פרק כז (ועוד): “ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו, אתכפיא ס”א לתתא.. וכמו שהפליג בזוהר.. בגודל נחת רוח לפניו ית’ כד אתכפיא ס”א לתתא דאסתלק יקרא דקב”ה לעילא על כולא – יתיר משבח אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו’. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו – לאכפיא לס”א תמיד”].
20. ספר ‘היום יום’ ב’ אדר א’ (בעריכה קלה). ראה גם תורת מנחם תשי”ב (שיחה לפורים אות לט): וע”פ פס”ד הרמב”ם בהלכות תשובה (פ”ג ה”ד) צריך כל אדם שיראה עצמו וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, יכול הוא לפעול זאת בכל פעולה ופעולה, – גם בפעולה שנראית בעיניו פעולה קטנה.
21. ראה ‘שיחות קודש’ (לכ”ק אדמו”ר מליובאוויטש) שנת תשל”ו, כרך ב’ עמ’ 330.

PRINT

Did you enjoy this? Get personalized content delivered to your own MLC profile page by joining the MLC community. It's free! Click here to find out more.

2 Responses to “Chassidus: Revealing the True Me
חסידות – לגלות מי אני באמת”

  1. SUZI CLARK

    I wish it was in English since I am positive it was beautifully substantive.

  2. Caroline

    Translate please?

Leave a Reply