View Cart

Social Belonging and Individuality
הדרך ליצירת שייכות חברתית אצל ‘השונה והאחר’ בחברה עוברת בהכרה במציאות הזולת

PRINT

Mishael Elmalem, Jerusalem, Israel
MyLife Essay Contest 2018

תוכן עניינים:

מדוע בחר ר’ זושא ללמוד הוראה ודרכי עבודת ה’ דווקא מגנב ולא מגזלן?

מה בין גנב לגזלן

הכרה והכרה הדדית

להביט אל הבעיה כפי שהיא בשרש הנפש ולא להסתפק בהסרת הסימפטומים

כשיש הכרה במציאות הזולת אפשר ללמוד גם מגנב

ראיית השונה והאחר בחברה תתאפשר רק על ידי הכרה וקבלת הסובייקטיביות שלו

כלים מעשיים

מדוע בחר ר’ זושא ללמוד הוראה ודרכי עבודת ה’ דווקא מגנב ולא מגזלן?

בספר הפתגמים היומי שערך וכתב הרבי מליובאוויטש המכונה “היום יום” בתאריך ג’ באייר נכתב כך: “כל המידות, אף גם המידות הלא טובות, או גם רעות על פי תוארם ושמותיהם, אפשר להשתמש בהם לעבודת ה’ על-פי התורה. וכמו שהרב הצדיק רבי משולם זוסיא זצ”ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב: א) הצנע לכת ב) מעמיד עצמו בסכנה ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול ד) עמל בטרחא גדולה ה) זריזות ו) בוטח ומקווה ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים”.

לכאורה: מה הניע את ר’ זושא לתור אחר גנב בכדי ללמוד ממנו דרך בעבודת ה’? וכי חסרים אנשים טובים בעולם ללמוד מהם דרך בעבודת ה’ שצריך לחפש אחר גנב?

ואם כבר חיפש ר’ זושא ללמוד איך להפיק דרך בעבודת ה’ מאדם בעל מידות רעות, מדוע בחר ר’ זושא דווקא בגנב המתגנב בחשאי ומתנהג כפחדן ולא בחר ללמוד מגזלן אמיץ לב שאינו חושש מלגזול בגלוי לאור היום ?

בכדי להבין זאת ארחיב יותר על ההבדל בין גנב לגזלן.

מה בין גנב לגזלן?

בליקוטי שיחות חלק ל”ב פרשת קדושים שיחה א’ מביא הרבי את דברי הרמב”ם בפרק א’ מהלכות גזילה ואבידה וזה לשונו: “כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח”.

הרבי דן באריכות בלשון הרמב”ם בניסיון להבין, מדוע הושוותה גזילה לנטילת נשמה?

לבסוף (בסעיף ד’), הרבי מגיע למסקנה בדברי הרמב”ם ומבאר את דבריו כך: “הטעם שגזילה הושוותה לנטילת נשמה הנו מצד לקיחת ממון האדם בחזקה, בעל כרחם של הבעלים. לקיחת ממון האדם בחזקה אינה רק פעולה של נטילת ממון חברו, אלא בפעולתו זו הוא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה כאילו נוטל נשמתו ממנו. דבר זה נלמד מהפסוק “נפש בעליו יקח”-שכיון שבעלותו מחפץ זה מופקעת על ידי הגזילה, הרי זה כנטילת נשמתו”.

כאן בעצם טמון ההבדל בין גנב לגזלן:

גנב נוטל ממונו של חברו ממנו, אך אינו מפקיע בעלותו מרכושו. לעומת זאת גזלן מפקיע בעלותו של חברו מממונו.

משמעות הדברים היא שגנב מכיר במציאותו הנפרדת של זולתו, לעומת גזלן שאינו מכיר במציאותו ונפרדותו של הזולת.

מהי הכרה? ומה משמעותה? על כך ארחיב בפסקה הבאה.

הכרה והכרה הדדית:

הכרה (recognition) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית.

וכך היא הגדירה את ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005). ובהרחבה של מושג ההכרה ל”הכרה הדדית” היא כתבה:

הכרה הדדית – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה  לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).

מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו.

ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.

כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין גנב לגזלן:

גנב פועל מתוך חולשה נפשית, הבאה לידי ביטוי בנטילת ממון חברו שלא ברשות, אמנם הוא מכיר בנפרדותו של הזולת, בזכויותיו, ברצונותיו, בצרכיו ובמאווייו, אלא שהוא בוחר להתעלם מכל אלה ונותן ביטוי לחולשתו הנפשית הבאה לידי ביטוי בחוסר שליטה על יצריו ודחפיו.

לעומתו הגזלן איננו מכיר כלל בנפרדותו של הזולת, אין הוא רואה בו סובייקט הראוי להתחשב בזכויותיו, ברצונותיו, בצרכיו ובמאווייו. הוא סבור שהזולת כאן כדי לשרת אותו, את רצונותיו, את צרכיו ואת מאווייו שלו, מה שבא לידי ביטוי בהפקעת רכושו וממונו של הזולת, בכח הזרוע.

להביט אל הבעיה כפי שהיא בשרש הנפש ולא להסתפק בהסרת הסימפטומים!

הרבי (בסעיפים ה’-ו’) מאריך לבאר את אחד האופנים בדרכו של הגזלן כשחוזר בתשובה. לשם כך, הוא מצטט את המשך דברי הרמב”ם (שם): ” ואף על פי כן, אם לא הייתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה, תקנת חכמים היא שאין מקבלים ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלים לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים וכל המקבל ממנו דמי הגזילה אין רוח חכמים נוחה ממנו”.

מסביר הרבי שתקנה זו הקרויה ‘תקנת השבים’ מתקיימת רק כשהעבריין הנו גזלן ה נחשב כאילו “נטל נשמת רעהו”, כאשר נטל את ממונו בעל כרחו.

ורק כאשר מתקיימים ארבע התנאים הבאים:

  • הגזילה איננה קיימת בעולם.
  • הגזלן רוצה לעשות תשובה.
  • הגזלן בא מאליו להחזיר דמי הגזילה.
  • לא רק שאסור לקבל מהגזלן את דמי הגזילה, אלא מסייעים לו לשוב בתשובה ומוחלין לו כדי לקרב את הגזלנים אל הדרך הישרה לשוב בתשובה שלימה.

הרבי מקשה על כך: כיוון שמעשה הגזילה נחשב כנטילת נשמה, איך תקנו חכמים שיש לוותר על השבת הגזילה? הרי מחילת ממון אין בכחה לבטל את העובדה שמעשה הגזילה כמוה כנטילת נשמה?

מסביר הרבי: התנאי הראשון בתקנת השבים שהגזילה כבר אינה קיימת, אבל, אם היא קיימת, אז חייב להשיב הגזילה.

הסיבה לכך היא שבהשבת הגזילה נתקן מעשה הגזילה מעיקרו, מה שאין כן כשמשלם ערך הגזילה מתקן רק את הפסד הממון, אבל לא את מעשה הגזילה עצמו.

משמעות הדבר הנה: בכך שהגזלן משיב את הגזילה שגזל כאשר היא קיימת, משיב הוא כביכול בכך גם את נשמתו של רעהו שנטלה על ידי מעשה הגזילה!

מה שאין כן בהשבת ערך הגזילה כאשר הגזילה כבר אינה קיימת, השבה זו אינה מבטלת את נטילת נשמתו של הנגזל ולכן תקנו את תקנת השבים שלא לקבל מהגזלן דמי הגזילה.

מוסיף הרבי לבאר את הרעיון ואומר: בתיקון מעשה הגזילה יש שני עניינים:

  1. תיקון העוון כלפי הנגזל
  2. תיקון העוון של הגזלן

מצד הנגזל, על ידי השבת דמי הגזילה לבד אמנם לא נפעל תיקון העוון שכביכול נטל הגזלן את נשמתו של הנגזל. אבל, כאשר הגזלן מודה בכל לבבו בבעלותו של הנגזל על רכושו ומביע את חרטתו על מעשהו, אזי על כל פנים כלפי הגזלן נפעלה הפעולה של תיקון מעשה הגזילה ונטילת נשמתו של הנגזל.

כלומר, הגזלן הגיע בכך למושג הפסיכולוגי של הכרה בזולת כזולת נפרד ממנו, כפי שהגדירה זאת בנג’מין.

ולכן דייק הרמב”ם שכאשר הגזלן רצה לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר את הגזילה, אז אמרו חכמים שמפני תקנת השבים אין לקבל ממנו דמי הגזילה, משום שבכך מתקן הוא כלפי עצמו את מעשה הלקיחה בעל כרחו של הבעלים.

מצד הגזלן זהו תיקון עוון הגזילה בשלימותו כאשר הגזילה כבר איננה, משום שעשה ככל יכולתו לתקן מעשיו!

עניין זה מודגש גם בסיום דברי הרמב”ם שכתב: “ועוזרין אותו ומוחלין לו, כדי לקרב הדרך הישרה על השבים”. בדבריו אלו מכוון הרמב”ם לכך שהעזרה שמעניקים לגזלן נועדה לתיקון העוון, כדי לגרום לשבים לשוב באמת ובלב שלם על ידי קירוב דרך הישרה אליהם!

כלומר: חז”ל התחשבו באופן מיוחד בגזלן יותר מ-גנב ודרשו מאתנו להימנע מלקבל דמי הגזילה(כאשר הגזילה לא קיימת) בכדי ללמדנו שההכרה בזולת הנה המפתח לתשובה אמתית בין אדם לחברו!

חז”ל רצו שנימנע מלקחת את דמי הגזילה מהגזלן, בכדי לאפשר לו לשוב בתשובה באמת ובלב שלם, על ידי הכרה במציאות הזולת, בנפרדותו, בייחודיותו, בזכויותיו, ברצוניו ובמאוויוו.

כאשר הגזלן יכיר במציאות הזולת, הוא כבר לא יערער או יפקיע את בעלותו ממנו       ולשם כיוונו חז”ל בתקנת השבים!

דמי הגזילה אולי ימלאו את הנזק הכספי, אך בשום אופן לא יגרמו לעקירת תכונות הנפש של הגזלן ממנו, להיפך אם לא נתייחס אל שרש הבעיה שהנה הכרה במציאות הזולת, הגזלן ישוב לגזול ואולי גרוע מכך!

חז”ל לימדונו: להביט פנימה אל שרש הנפש ומשם לנסות לפתור את הבעיה, ולא להיפטר מהסימפטומים החיצוניים ובכך לאפשר למחלה לגדול ולהתפשט אל שאר מבנה הנפש!

כשיש הכרה במציאות הזולת אפשר ללמוד גם מגנב:

זוהי הסיבה שבגינה בחר ר’ זושא ללמוד דרך בעבודת ה’ דווקא מגנב ולא מגזלן!

ר’ זושא הביט אל נפש הגנב והתחבר אליה ממקומו של הגנב. ר’ זושא הבין שגנב נמצא במצוקה נפשית עמוקה בדמות דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכה בחוסר יכולתו להתמודד עם הדחף להשיג את צרכיו בדרך המקובלת במרחב החיים, ר’ זושא הבין שאת מה שכולנו משיגים בעבודה קשה ומייגעת בוחר הגנב להשיג בדרך ‘קלה’, פשוט לקחת מהזולת מה שאני צריך, רוצה או חסר לי, הוא איננו מסוגל לשלוט בדחפיו ולהאמין ביכולתו להשיג את צרכיו בדרך הישר בעמל ויגיעה! הוא מתקשה להתמודד עם אתגרי החיים ובוחר ‘לעוקף’ אותם על ידי בריחה מהם! מה שעלול להוביל להתמכרות פתולוגית לגניבה (קלפטומניה).

אך יחד עם מאפיינים נפשיים מורכבים אלה, הגנב לא מסוגל לגנוב בכח הזרוע לאור היום, הוא יבחר להגיע בהסתר ובהיחבא בדרך כלל בלילה, תכונת אופי זו מספרת לנו על כך שגנב עם כל המורכבות שלו הנו פחדן ומוג לב, אך איננו עז פנים כגזלן!

במילים אחרות: גנב ניחן בתכונות אופי שפלות של נטילת ממון חברו ללא מצפון מתוך פחדנות ומוג לב, אך הוא איננו מעז לערער בשום צורה שהיא על בעלותו של הזולת!

הוא מודע היטב לכך שיש זולת נפרד ממנו בעל צרכים, רצונות ומאוויים, שהנו בעל הבית של הרכוש הגנוב! רק שהוא בוחר להתעלם מכך ונותן מקום לדחפיו הבלתי נשלטים!

לעומתו הגזלן: לא רואה ולא מכיר במציאות ובנפרדות הזולת ממנו! הוא עסוק בראיית עולמו ובתפיסתו המעוותת את העולם ככזה הנועד לשרת את צרכיו!

מצבו של הגזלן נובע מחוסר הכרה ראשונית של הדמויות המשמעותיות בחייו הלא הם הוריו. מציאות חיים שבדרך כלל מתארת מצב ארוך ומתמשך של התעלמות ממציאות הילד הרך, השפלה חוזרת ונשנית, איון-(מלשון אין) הפיכתו של הילד לאורך השנים לבלתי נראה.

מה שיוצר לאורך השנים מצב בו הילד המתבגר והבוגר הופך בעצמו לכזה שאינו רואה את הזולת ואת נפרדותו ומשתמש בו לצרכיו (שימוש בסובייקט) ללא רגשות אשם, חרטה ובושה.

את זה זיהה ר’ זושא בהביטו אל נפש הגנב והגזלן: אדם המתמודד עם מצוקה נפשית עמוקה ככל שתהיה, אך עדיין רואה את הזולת כנפרד בעל צרכים וייחודיות, גם אם הוא פוגע בו בדרך זו או אחרת, אפשר לסייע לו להיגמל מההפרעה הנפשית! לעומת זאת אדם שאיננו רואה ומכיר במציאות הזולת ובנפרדותו, אין דרך לעזור לו לצאת ממצוקתו!

לכן בחר ר’ זושא ללמוד מגנב דרך בעבודת ה’ ולא מגזלן!

וזה המסר אלינו: גם אדם שפל כגנב בעל תכונות אופי מושחתות- פחדן ומוג לב, אך המכיר במציאות הזולת אפשר ללמוד ממנו דרך בעבודת ה’.

ראיית ‘השונה-והאחר’ בחברה תתאפשר רק על ידי הכרה וקבלת הסובייקטיביות שלו!

כאשר אנסה לתרגם את הרעיון למציאות החיים שלנו אדבר על ‘השונה-והאחר’ במרחב החיים שלנו.

‘האחר-והשונה’: זה הילד, הנער, המתבגר ה-‘נושר’- כן זה מאנ”ש שלא ממש השתלב בתרבות החרדית, זה שעולם הישיבות לא האיר לו פנים, זה ששינה את קוד הלבוש המקובל בחברה, זה שהכניס למרחב החיים שלו ושמביא את כל התרבות הזרה למרחב החיים שלנו.

כאן אנו חייבים לבחון את התנהגותנו כלפיו: האם אנו רואים בו ומתייחסים אליו כזר, ככזה שלא שייך, שאיננו חלק מאתנו, ומפקיעים את הכרתנו בו וממנו מבלי להתחשב בו כ-‘גזלן’ המפקיע את ממון חברו בעל כרחו? רומסים את היותו סובייקט נפרד בעל צרכים, רצונות ומאוויים, שוללים ממנו את ההכרה לה הוא זקוק מאתנו כחברה בה גדל והתחנך?                           או אז מצבנו בכי רע כי חוסר הכרה בזולת כאמור מונע אפשרות לשינוי!

או שמא אנו מתייחסים אליו כפי ש-‘גנב’ מתייחס לזולת, זה המנוהל על ידי דחפיו ואיננו שולט בהם, מה שהיה בא לידי ביטוי בכעס על המתבגר על כך שהוא נוטש תורת אמו, על כך שהוא לא מתחשב בסביבתו, על כך שבקלות דעתו בחר לסור מן הדרך, ולמרות זאת ועם זאת הדבר בבחינת אפשרי לשינוי, התקווה נוכחת במרחב החיים שלו, משום שאנו רואים בו חלק מאתנו, חלק ממשפחתנו, אנו מכירים במציאותו הנפרדת מאתנו, בצרכיו ובמצוקותיו אליהם נקלע, רק שכעת הדחף של הכעס ותסכול השתלט עלינו ואנו משליכים אותו עליו!

נערים אלו מבחינים וחשים את אופן התייחסותנו אליהם, כאשר יחושו שאנו רואים בהם וחווים אותם כחלק מאתנו למרות השונות שלהם, יש סיכוי שנראה שינוי מהם. אך אם יחושו שאנו לא רואים בהם חלק מאתנו, אזי הקרע ביננו לבינם ילך ויגדל.

כלים מעשיים:

  • אפשר ונכון ללמוד מכל אדם דרך בעבודת ה’, בתנאי שהוא מכיר בזולת!
  • הכרה בזולת הנה הדרך הישרה לקבלת ‘השונה-והאחר’.
  • עקירת ה-‘גזלן’ שבתוכנו, הנה הדרך לקבלת ‘השונה-והאחר’.
  • הטיפול בשרש הבעיה ולא בסימפטומים-הנו לא להסתפק בלמצוא עבור הנערים פתרונות מחוץ לקהילה, אלא לתת להם מקום בתוך הקהילה על מנת לחזק את תחושת ההכרה בהם ובשייכות שלהם אלינו!
PRINT

Did you enjoy this? Get personalized content delivered to your own MLC profile page by joining the MLC community. It's free! Click here to find out more.

Leave a Reply

  Subscribe  
Notify of