View Cart

The Right Balance between Matter and Spirit
הבריאה התיכונית – האיזון הנכון בין חומר לרוח

PRINT

Ziv Kochba, Chaifa, Israel
MyLife Essay Contest 2018

מבוא: הקונפליקט האנושי בין  חומר לרוח

האדם, מאז ומתמיד נאבק בין נטיותיו השונות שבסיסן היחס בין עולם הרוח אל החומר. אדם מוצא את עצמו, חלק נכבד מחייו, כ”קרוע” בין שני העולמות. להלן מספר ביטויים של הקונפליקט:

עיסוק בתחום ההומאני או הראלי?

העדפת הרעיון או המימוש?

איכות או כמות?

מהפכנות או מצליחנות?

שכל או רגש?

דוגמאות לדבר:

  • אדם בעל רעיון מוצלח שאינו יודע כיצד לממשו.
  • אדם המעוניין לסגל אורך חיים בריא אבל מתקשה לשנות את הרגלי התזונה שלו וכדומה.

מחד, האדם הוא היצור הרוחני בטבע. בשונה משאר המינים בטבע, שמתפקדים כמין “שבלונה” קבועה, המין האנושי הוא מין שאפתני ויצירתי, בעל יכולות להתפתח ולפתח את העולם שסביבו.

מאידך, נטיותיו, רצונו ותאוותיו החומריים של האדם, מקשות עליו להשיג את מטרותיו הנשגבות יותר. נטיות אנוכיות אלו גרמו במקרים רבים בהיסטוריה לפגיעה מצערת ביחידים או ברבים.

האדם סובל רבות מדילמה בין הרצון (או הצורך) בהתעלות ובמישוש מעלותיו הפנימיות, לבין נטייתו (או שיקועו) בחיי חומר שלעיתים רבות מושכים אותו למטה.

בחיבור זה נעסוק בהבנת הבעיה על פי תפיסות שונות. נציג את החידוש המיוחד של תורת החסידות בנושא. נציג דרכי פתרון והוראות מעשיות.

הזווית התורנית

על פי המקורות, האדם נחשב בחיר הנבראים ובעל תפקיד מהותי בבריאה. עליו ה’ אמר: “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” – האדם הוא נעשה (כביכול) בדמות הבורא. מנגד גם ניצבים בפניו אתגרים מיוחדים הנובעים, בראשונה, מנטיותיו הטבעיות-חומריות כבעל גוף – כמאמר הפיוט:  “אדם – יסודו מעפר”.

בכללות[1], אנו רואים שבתורת המוסר נוטים להתייחס אל האדם כיצור בעל נטיות חומריות חזקות ובשל כך: “אדם מועד לעולם”, כמאמר המשנה. עבודתו של האדם היא בעיקרה השתלטות, ריסון, ותיקון נטיותיו השליליות.

בשונה מכך, תורת החקירה רואה את האדם כיצור שעיקרו שכל ומהותו – נפש רוחנית. שאיפתו של האדם היא להשיג השגות שכליות בכלל ומושכלות אלוקיות בפרט.

המשותף לגישות הנ”ל, היא לראות את האדם כשסוע בין ניגודים. הוא נדרש לבחור ברוח לטובת החומר. דבר זה נעשה בהנמכת חשיבות החומר או בהדגשת מעלת הרוח. בתורת החסידות, קונפליקט זה מוצא איזון ותיקון באופן ייחודי, כדלקמן.

הביאור החסידי

עקרון ההתחלקות

בבריאת העולם, נעשתה חלוקה ברורה בין העולמות והנבראים העליונים לתחתונים. קיימות ישויות עליונות בעלות אופי רוחני – ולעומתן יש נבראים בעלי אופי גשמי.

משל לדבר מגוף האדם[2]: בגוף קיימים אברים עדינים בעלי תכונות עילאיות – כמו העין (בעלת חוש הראיה). לעומתם קיימים אברים שאין בהם תכונות נעלות כאלו, כמו הרגל.

בסוג הראשון ניכר בעיקר האופי המיוחד של האיבר והשפעתו הפנימית על נפשו של האדם, גם ברבדים העמוקים ביותר. בעין מורגש בעיקר הכוח הרוחני שגלום בה – חוש הראיה.

לעומת זאת, בסוג השני, ניכרת בעיקר היכולת הפיזית של האיבר ולא תוכן רוחני. החיות הרוחנית שברגל היא מצומצמת ביותר והכי פחות מורגשת בה. כוחה הוא בפעולות מעשיות שקשורות בעיקר לגוף.

הנמשל: בכללות העולמות קיימים עולמות עליונים שבהם נבראים (או נאצלים) עליונים. עולמות אלו הם רוחניים לחלוטין. ככל שמדובר במציאות נעלית יותר – כך גדולה יותר התבטלותה לאור ה’ המאיר בה ופחות מורגשת מציאותה האישית. לעומתם – עולמנו זה הגשמי הוא התחתון ביותר – ללא כל הכרה אלוקית מטבעו.

ייחודיות מין האדם

היוצא דופן בחלוקה הזו הוא האדם – שמכונה בתורת החסידות כ“הבריאה התיכונית” (=האמצעית)[3]. הוא מורכב מנשמה – ששייכת לעלמות העליונים, וגוף – ששיך לעולמות התחתונים[4].  האדם עצמו מהווה קו התפר בין שתי הניגודים – גשמי ורוחני.

אמרו חז”ל[5] “ששה דברים נאמרו בבני אדם. שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבהמה”. להבנת ייחודיותו של מין האדם, יש לערוך השוואה בין אותם הנבראים שאליהם האדם הכי דומה (כביכול).

א)     מבחינת יכולותיו הרוחניות, אדם דומה למלאכים ולשאר הנבראים העליונים, להיותו בר דעת כמותם[6], ובשורשו הוא אף נעלה מהם.

ב)       מבחינת גופו, האדם דומה לנבראים התחתונים[7] ובפרט לבעלי החיים, מצד גופו הגשמי.

בהשוואה זו נראה את ייחודיות מין האדם ביחס לשאר הנבראים:

א) המלאכים[8], שהם רוחניים במהותם, לא נבראו בגופים גשמיים. גופם מורכב מהיסודות הרוחניים: רוח ואש. להיותם מוגבלים בהגדרתם הרוחנית, אין להם יכולת לצאת ממצבם הנתון, נעלה ככל שיהיה. לכן, נקראים המלאכים “עומדים”, מאחר ואין להם יכולת להתעלות מדרגתם אלא הם תמיד באותו מצב שבו הם נבראו, להיותם מוגבלים בהגדרתם.

ב) בעלי החיים[9], להיותם חומריים במהותם, גם להם אין יכולת לשנות את תפקידם. למרות שחוץ מגופם יש בהם נפש חיה ובכוחם לנוע ממקום למקום, לדאוג לצרכי מחייתם, ואף קיימים בהם רגשות ובפרט כוח הרצון. אף על פי כן, כל תכונות אלו מוגבלות בתחום החומר. רגשותיו של הבעל חי הם טבעיים ומתייחסים רק לצרכיו הגשמיים[10]. לכן, בעל חיים לא יכול לשנות את מצבו. הוא מכוון ע”י טבעו.

לעומתם – האדם הוא “הבריאה התיכונית“. האופן הייחודי שבו נברא האדם, מאופיין בשתי נקודות עיקריות:

א)     בבריאת גוף האדם. בעוד בעלי החיים (וכן שאר הנבראים הגשמיים) “צמחו” מהאדמה כגוף עם נפש, גופם הוא בבחינת “צומח”.7 דבר זה ניכר ביכולת הגוף לגדול מקטן לגדול. נפשם היא בבחינת “חי”. מאחר וגופם נברא יחד עם נפשם, הפער בין הגוף לנפש הוא קטן. הרוחניות שבהם היא אינה גבוהה כל כך והיא בהתאמה לגופם שנמצא בקירוב יותר למדרגת החי, בבחינת צומח.

האדם לעומתם, נברא בשני שלבים. בתחילה כגוף דומם, ולאחר מכן ניתנה בו נשמה – ללא כל יחס לדרגתו של הגוף. לכן, גוף האדם (כשלעצמו) הוא החומר התחתון ביותר – בבחינת “דומם” נטול נשמה. גופו נחות יותר מגופי בעלי החיים. דבר זה ניכר ביכולת האדם לשנות את תפקידו ולעשות נגד רצון ה’, בשונה מכל יצור אחר[11] .

ב)      בכניסת נשמתו. הבריאה כולה, גם העולמות העליונים והמלאכים, נבראה מהבל דיבורו של ה’ כביכול[12]. הדיבור נחשב לביטוי החיצוני ביותר של האדם ואין לו ערך ביחס לאדם המדבר. דבר זה מורה על אפסיות הבריאה לגבי הבורא ועל הקשר החיצוני כביכול של הנבראים עם בוראם, כמו הבל הדיבור שטפל לאדם המדבר[13].

בשונה מכך, בבריאת האדם נאמר “וייפח באפיו נשמת חיים”. המילה “וייפח” (בשונה מ”ויאמר אלוקים” שבסיפור הבריאה) מראה על נפיחה בכוח – באופן זה מועברת פנימיותו של הנופח[14] . בכך ניכרת חשיבותו של האדם – הוא מכיל את הפנימיות (כביכול) של הבורא. הוא היחיד בכל הבריאה שבעל כוח הבחירה – בדומה ליוצרו![15]

נמצא שגופו של האדם נעשה כדומם – מה שמראה על מדרגתו הנמוכה ביחס לשאר הנבראים. נשמתו – מקורה מפנימיותו של הבורא – למעלה מכל נברא אחר!

הדבר גם רמוז בשמו: המילה “אדם” היא גם מלשון “אדמה” וגם מלשון “אדמה לעליון”.      כיצד יתכנו ניגודים אלו?

האדם כמחבר הפכים

ההסבר הוא: להיותו נעלה יותר מכל הנבראים, ואינו מוגבל במהותו, ביכולתו להיות “נושא הפכים”. דווקא שורשו העליון נותן לו את הכוח לרדת עד לדרגה הנמוכה ביותר, הגוף החומרי. משום כך נברא האדם באופן של ריחוק הערך בין גופו ובין נשמתו. על ידי נשמתו הנעלית הוא יכול לגלות את הקדושה גם בגופו .

בחסידות מוסבר עקרון שעל פיו “כל הגבוה יותר יורד מטה ביותר” . דווקא העליון ביותר יכול להשפיע באמת על המציאות הנמוכה ביותר. מטרתו של האדם כנושא הפכים היא להעלות ולחבר את הבריאה כולה עם ה’. מטרה זו מושגת רק על ידי ירידה למציאות הנמוכה ביותר.

משל לדבר הוא ממנוף שצריך להרים בניין. בכדי להרים אם הבניין כולו , עליו לאחוז דווקא בתחתית הבניין ומשם להרים את כולו – כולל את החלקים העליונים ביותר. כך האדם, בפעולתו לזכך את גופו הגשמי מנטיותיו החומריות, וכן בשימוש בענייני העולם הזה הגשמי, מחבר את המציאות הגשמית עם נשמתו הרוחנית. בכך הוא מתקן ומעלה את הבריאה כולה. 

תכלית הבריאה

מטרת[16] הבריאה היא שהעולם הזה, שהוא הנמוך ביותר, ישמש כ”דירה” לבורא. כמו שבדירתו של אדם הוא נמצא במלוא עצמיותו ומתגלה ללא מגבלות – כך נועד העולם הגשמי לשמש כמקום העיקרי להתגלותו של ה’. מטרה זו מושגת כאשר החלק הנמוך של הבריאה, מצליח להכיל את התכנים העליונים ביותר שמצויים בדרגות הרוחניות – מצד אופיו ובמציאותו הגשמית. כמו כן, גם הדרגות העליונות ביותר נמשכות ובאות עד למטה מטה – ומבלי למעט באיכותן. על ידי איחוד שתי מהויות אלו – גשמי ורוחני, תשרה “עצמותו ומהותו” של בורא העולם, שלמעלה משניהם.

תפקיד האדם הוא להפוך את חושך העולם הזה לכלי זך ונקי של קדושה. תהליך זה נקרא “עבודת הבירורים”. בסוף התהליך, כשכל החלקים החיוביים בבריאה מנוצלים לקדושה והשליליים נדחים כראוי – אז כללות הגשמיות של העולם הזה הופכת לדירה ראויה לקדוש ברוך הוא.

העולם[17] יגיע לשלמות זו בימות המשיח, על ידי פעולותינו במהלך הדורות. החומרים הגשמיים שהאדם משתמש בהם – שמצד עצמם הם חסרי קדושה, מתעלים על ידי האדם, כאשר הוא משתמש בהם כראוי. בעשיית מצווה, החפץ  מתעלה ממצבו כחומר גשמי פשוט – להיות חפץ של קדושה. כמו כן, גם בלימוד התורה קורה תהליך דומה באדם הלומד – מאחר והלימוד נעשה ביכולותיו הגשמיות ולרוב גם בנושאים גשמיים (הלכותיהם של המצוות וכדומה). גם שאר עניני האדם – כמו מזון, לבוש ובית, מקבלים ערך רוחני ומתעלים, מאחר והוא משתמש בהם כראוי.

כמו כן, גופו הגשמי של האדם מתקדש על ידי פעולת אלו – בהדרגה הוא מתעלה מנטיותיו השליליות ומקבל אופי מתוקן יותר. במשך הזמן גופו מתרצה לשמש ככלי לגילוי הנשמה – ועד שגופו ונשמתו הופכים למציאות שלימה ומאוחדת. על ידי תורה ומצוות – הנעשים בגשמיות העולם ופועלים בה – האדם מגלה את אור נשמתו ומאיר את העולם שסביבו.

דוגמאות לדבר:

  • אדם יכול לסגל אורח חיים של שמירה על בריאות הגוף – במטרה לשפר את בריאותו הרוחנית. בכך הוא פועל פעולות גשמיות בעלות משמעות וערך רוחני ומועיל לגופו וגם לנפשו.
  • אדם שמוסיף בקיום תורה ומצוות יכול להשפיע גם על מצבו הגשמי. לגבי נתינת צדקה אמרו חכמים[18]: “עשר כדי שתתעשר” ובדומה נעשה בשאר מצוות.

יש לציין שבגוף הגשמי קיים יתרון מיוחד[19]: הנברא הגשמי, שאינו מודע בהרגשתו לכוח עליון והוא נראה כישות עצמאית, הוא כביכול שיקוף של ה”יש האמיתי” – הקב”ה, שמציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה שקדמה לו חס ושלום. זאת בשונה מהמציאות הרוחנית שהיא לא בגדר ישות עצמאית כלל. האדם, כ”יש גשמי” הוא בעל קשר הדוק עם ה”יש האמיתי” דווקא מצד גופו. קשר זה הוא נסתר ועליו לגלותו בעזרת נשמתו.

הוראות מעשיות

תורת החסידות רואה בתהליך תיקון הגוף והעולם הגשמי יתרון כפול[20].

  • הן במעלת החומר (הגוף) כשהוא במצב מתוקן ולא גס.
  • הן במעלת הצורה הרוחנית (הנשמה) כשהיא ניכרת במציאות ממשית ואיננה ערטילאית בלבד.

כשהחומר והצורה עובדים באיזון – הם הופכים למציאות אחת שלימה שבה שורה הקדושה העליונה ביותר. דבר זה נעשה בשלושה שלבים מחשבתיים:

א)     האדם צריך להכיר באפסיותו הערכית של החומר ובכך להשפיע ולפעול על גופו ועל המאפיינים החומריים שבנפשו לשנות את טבעם הנמוך.

ב)      לאחר מכן עליו לנצל את מעלתו כאדם – בעל שכל ולהכיר את המעלה של עולם הרוח. תכונתו של השכל היא להתעלות ולהרים את האדם למעלה ממצבו. הוא אינו מוכתב על יד הטבע, אלא מכתיב לעצמו את הדרך. על האדם להגביר את כוחותיו ותכונותיו השכליות-רוחניות כמורה דרך בחייו.

ג)      יתרה מכך: האדם מכיר במעלת החיבור בין גשמיות לרוחניות כתכלית הבריאה. גופו משמש כיעד עיקרי להתגלות נשמתו, ועד שמגלה גם את יתרון הגוף עצמו – היש הנברא.

עבודת האדם צריכה להיות באופן כזה, שמעלתו הרוחנית תהיה ניכרת גם בגשמיות ותפעל שינוי אמיתי בעולם הגשמי, עד לחיבור בין גשמיות לרוחניות. דבר זה אפשרי כשהאדם מבין בשכלו האנושי עניינים רוחניים עליונים – וגם את המשמעות והערך האמיתי שמסתתר בגשמיות העולם. לימוד תורת החסידות באופן של הבנה והשגה יכול להביא את האדם למצב נפלא זה[21] .

לפועל

שלשה שלבים אלו מתורגמים לעולם המעשה באופנים הבאים:

א)     על ידי קיום התורה ומצוות מזככים את הגוף ומגבירים את כוחה של הנשמה.

ב)      על ידי התבוננות מתאימה ביחסי הכוחות בין הגוף לנשמה והבנת התכלית של מצב זה נוכל לקבל פרספקטיבה מתאימה לגבי הניגוד בין החומר לרוח. שניהם נועדו להגשים מטרה אחת ואנחנו יכולים לעשות זאת.

ג)      על ידי לימוד החסידות אפשר לגרום לנשמה – ואפילו לגוף – להרגיש חיבור לקדוש ברוך הוא. כך נוכל לחבר בין הגשמיות לרוחניות – ועד שכל עניינינו יתאחדו למציאות אחת. בכיוון זה נוכל גם  לפעול בעולם שסביבנו.

מאחר והעבודה של בירור הגשמית כבר נעשתה במשך דורות רבים, עומדים אנו בתקופה שבה העולם נמצא במצב מזוכך יחסית. ערכים עליונים של צדק, יושר ותיקון העולם נהפכו למקובלים יותר ויותר בחברה האנושית בעשרות שנים האחרונות. כיום אפשר, באופן שהוסבר בחיבור זה, לגלות איך הגשמיות והרוחניות קשורות זו בזו, ולזכות לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.


[1] ראה “קונטרס תורת החסידות” פרקים י”א-י”ח.

[2] תניא פרק נ”א. ד”ה אין הקב”ה בא תרפ”ה.

[3] בכל הבא לקמן, ראה בארוכה – תורה אור בראשית ג’, ב’ ואילך. המשך תרס”ו עמ’ תצד ואילך. קונטרס “ומעיין” מאמר ט”ו.

[4] רש”י  בראשית ב,ז.

[5] חגיגה טז’ א.

[6] רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ד הל’ ח’.

[7] קונטרס ומעיין מאמר ט”ו.

[8] תורה אור ד’ א’.

[9] לקו”ש ח”ו יתרו א’.

[10] תניא פרק ל”ח.

[11] תניא פרק כ”ד. פרק כ”ט.

[12] תניא אגרת התשובה פרק ד’.

[13] תניא פרק כ’.

[14] תניא פרק ב’.

[15] רמב”ם הלכות תשובה פרק ה’.

[16] תניא פרק ל”ו ועוד.

[17] תניא פרק ל”ז.

[18] שבת קיט , א.

[19] תניא אגרת הקודש כ’. ספר המאמרים תרס”א ד”ה “ולקחתם לכם” ועוד.

[20] ראה “קונטרס תורת החסידות” שם.

[21] שיחת ש”פ ויצא תשנ”ב.

PRINT

Did you enjoy this? Get personalized content delivered to your own MLC profile page by joining the MLC community. It's free! Click here to find out more.

Leave a Reply

  Subscribe  
Notify of