View Cart

To Be or Not To Be
להיות או לא להיות

PRINT

Dovi Oirechman, Lud, Israel
MyLife Essay Contest 2018

איך אפשר לחיות בשלום עם דימוי עצמי נמוך ואפילו להסתייע בו כדי להרגיש טוב יותר? ● מדוע הרגשת עצמי כבעל ערך עלולה להוביל לתסכול נפשי? ● ומה ההבדל הדק אך משמעותי בעומקו בין משנת חב”ד למשנת ברסלב בנושא זה? >>> התבוננות מעמיקה בפתרון המרתק של חסידות חב”ד להשגת האושר ומניעת אכזבות

דימוי עצמי כמדד האושר

מי אני ומה הן יכולותיי? האם אני חכם? האם אני אהוב? מה חושבים עלי בעבודה? ומה החברים?… אין מי שלא תוהה ומוטרד מהשאלות הללו, מנסה לאמוד את מהותו העצמית, להבין מה הם הדימויים והתכונות המרכיבים את אישיותו ומה טיבם. התחושות הללו בוקעות ועולות ומציפות את הרבדים הנסתרים והגלויים שבנפש ועשויות להוות את המצפן העיקרי למצב הרוח ומדד מרכזי לשאלת האושר בחיים.

הדימוי העצמי ממלא תפקיד משמעותי בחיי האדם[1]. באופן סטנדרטי ככל שהערכתו של האדם את עצמו וכישוריו גדולה יותר – כך גם תגבר מידת האושר בחייו; לעומת זאת, כאשר אדם סובל מדימוי עצמי שלילי וחש חוסר שביעות רצון מהישגיו ומתכונותיו האישיים, סביר מאוד שהוא יחוש חוסר ביטחון, פחד מתמיד מכישלון ובמקרים חמורים יותר – גם חוסר אונים וייאוש מוחלט. מחקרים מודרניים אף מוצאים קשר בין דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית כמו גם הפרעות רבות אחרות הפוגעות באופן ניכר באיכות החיים.

תמונה זו אמנם מציגה את השוליים, אלה הסובלים בצורה קיצונית מבעיית הדימוי העצמי הנמוך, אך למעשה כל אדם כמעט החי וחווה את עצמו עשוי להיות מדוכדך מפעם לפעם מתוך היכרות עם הצדדים הפחות מחמיאים שבאישיותו…

לשפר את הדימוי העצמי

הפתרון הקלאסי והנפוץ[2] לבעיית הדימוי העצמי השלילי הוא – לתקן אותו ולהמיר אותו בדימוי חיובי יותר; תורות פסיכולוגיות רבות עוסקות בחקר המניעים שעשויים להוביל להתפתחות דימוי עצמי נמוך ומציעים דרכים וכלים כיצד ניתן לטפח את הדימוי כדי שיכיר בהם האדם ויתמקד במעלותיו ובצדדים היפים יותר שבנפשו.

בדרך לפיתוח הדימוי העצמי החיובי הם מציעים להניח זרקור אל עבר הרבדים החיוביים שבתוכנו, לראות בפרופורציה את הרבדים השליליים ולאמץ תפיסה מדויקת יותר כלפי עצמנו שתסייע להבחין בממדים החיוביים. אחת ההמלצות הנפוצות היא להכין רשימה של התכונות שהאדם אוהב בעצמו ומתחבר אליהן; שמירתה בחיקו וקריאתה בכל יום, יכולה לחולל פלאים ביחס לתפיסת האדם את עצמו. המלצה נוספת אחרת מציעה לאדם לסגל לעצמו הרגלים של משמעת ועשייה ואפילו התעמלות כפעולה שמועילה לבחינה עצמית מחודשת וטובה יותר.

פתרון חלקי

אפשר לומר כי קיימים שלושה חסרונות בולטים בפתרון הקלאסי. ראשית, החיסרון המשמעותי הוא בכך שגישה זו דורשת שינוי קוגניטיבי פנימי המצריך תהליך ארוך ומייגע דבר המחייב הקדשת זמן נפשי ומנטלי רב, מה גם שלא פעם הוא אינו מצליח לחלוטין, בוודאי במקרים קשים של אנשים הנמצאים בשפל מבחינה נפשית ופיזית; כמו כן, לעתים רבות מתקשה האדם לבצע את שינוי המבט שלו על עצמו באופן במגוון רחב של תחומים שונים, בניגוד לתפיסה שבה הורגל לחשוב ולהבין את נפשו במשך שנים רבות.

מעבר לכך, גם אם יתמקד האדם בעיקר בחיובי שבו, קשה עד בלתי אפשרי – לחיות בתפיסה חיובית אידיאלית שכזאת במשך זמן ארוך במגוון תחומים המרכיבים את הנפש ולהיות שבע רצון מכל מאפייני האישיות הרבים והשונים. זאת ועוד, אף אם יצליח בכך בשלב מסוים אין ערובה שהדברים יחזיקו מעמד למשך שנים רבות, שכן בעת מן העתים, כאשר יופיעו מחשבות שליליות אחרות, אז אולי גם לא יהיה פנאי לשקול את הדברים בכובד ראש ולאמץ שוב הסתכלות בריאה וחיובית.

אכן גם ביהדות התורנית והחסידית אפשר למצוא פן זה. הסברת מעלת האדם קיימת ויכולה לשמש קרש לתפיסה מעודדת עבור נפשות פצועות; אך בשורה חדשה יש לה לחסידות בתחום זה. (רעיון מקורי דומה מודגש גם בתורת ברסלב, אם כי הבדל עדין אך משמעותי מפריד בין שתי תפיסות כמעט זהות אלו וכפי שנעמוד על כך בנספח למאמרנו).

מהי אותה בשורה חסידית? והאם ובעיקר עד כמה היא אכן סוללת דרך מעשית אל האושר הנכסף?…

דימוי עצמי נמוך כדרך חיים

הגישה החסידית היא לא פחות ממהפכנית ונוגעת באבן היסוד ובתשתית שעליה נבנה הבניין של בעיית הדימוי העצמי כולו. לאמיתו של דבר, החסידות מערערת על עצם התפיסה שקיים קשר הכרחי בין דימוי עצמי נמוך לחוסר סיפוק. היא אינה מקבלת את הקביעה שיש צורך עקרוני לשנות ולשפר את הדימוי העצמי כתנאי להשגת האושר.

לדעת החסידות אין מה לפחד מדימוי עצמי שלילי ואפשר בהחלט לחיות עמו בשלום, וביחד עמו, ואולי דווקא בגללו – להיות מאושר באופן רציף ועקבי, ללא חשש ופחד מתמיד ממעידה אחר מחשבות שליליות שעלולות להתגנב במחשבה ועשויות לעורר חוסר שביעות רצון.

למעשה לא רק שהחסידות אינה רואה בבניית דימוי עצמי חיובי חזות הכול, היא אף קוראת לביטול טוטאלי של האדם[3]. אחת מיסודות החסידות הוא שעל האדם לחוש בחולשת האנושיות והעצמי תוך הכרה שמציאותו איננה חשובה ואין מקום להרגיש את העצמי כמשהו בעל ערך ומשמעות אמתית.

החסידות שוללת מהאדם את הזכות להרגיש בחשיבות עצמו מתוך הכרה בהנחה פילוסופית עקרונית לפיה העולם כולו אינו מספיק חשוב ובעל ערך לעומת הבורא. החסידות ממשילה את קיומו של העולם כולו כערכה של אות אחת מתוך דיבורו של האדם לעומת שפע זורם ללא הפסקה של אותיות ודיבורים מפי האדם במשך כל ימי חייו… וכי יש מקום לאות אחת להחניף לעצמה בשבח עצמי?!…

הסתכלות זו של תורת החסידות הינה למעשה חלק משיטתה הכללית להחדיר בתודעת האדם את המציאות האלוקית המוחלטת וההכרה בכך שאין שום מציאות אמיתית בעלת משמעות מלבד הבורא, שכל הבריאה כולה תלויה בו ללא הרף וזקוקה להבל פיו עבור עצם קיומה ולכן היא בטלה וחסרת חשיבות טוטאלית ביחס אליו[4].

אנו מרגישים את עצמנו למציאות עצמאית שקיימת בזכות עצמה, אך ורק מפני שאיננו רואים את האמת שכל הווייתנו וקיומנו נובעים מהכוח האלוקי שבורא ומחיה אותנו. אם אנו קיימים, נושמים, חושבים, מרגישים, הרי זה בגלל שהקב”ה מקיים ומחיה אותנו בכל רגע מחדש. אין לנו שום קיום עצמי משלנו. כשאדם מרגיש את ה’אני’ שלו כדבר שקיים בזכות עצמו – הוא מרגיש תחושה שעומדת בסתירה גמורה לאמת האלוקית.

ההתעמקות בכך חשובה מאין כמותה. הוויי החסידי הוכיח עד כמה הדברים עשויים לחדור ולהפוך במידה כזו או אחרת לתפיסה אינטגרלית בנפש האדם. מסופר על חסיד אחד ברוסיה, שחזר פעם מאוחר בלילה מהתוועדות חסידית שבה דיברו הרבה על הצורך לבטל את הישות האישית. בדרכו הבחין בו שוטר וקרא לעברו: “מי הולך שם?”. החסיד, שמחשבותיו היו נתונות למה שדובר בהתוועדות, השיב בספונטאניות: “‘ביטול’ הולך”…

סיפורו של נופל

הספר “חיים גראביצר – סיפורו של נופל”, מאת הסופר פישל שניאורסון, פורט עלי דף סיפור דמיוני על חסיד מתקופת הרבי השלישי של חסידות חב”ד – שכונה על שם ספרו ‘צמח צדק’. חיים, גיבור הספר, מתואר כמי שהגיע לפסגת השאיפות של חסיד, וחי לחלוטין בתוך התפיסה שהעולם בטל במציאות האלוקית ו’אין עוד מלבדו’.

שום דבר בעולם, כולל עוני ודוחק, לא הטרידו כלל את נפשו, שכן מה יש להצטער על עוני שלא קיים בעולם שאינו אלא אחיזת עיניים?…

התפנית בעלילה מתחילה כשבנו החולה, יוסי’לי, נפטר. כששומע חיים על הבשורה המרה לא נצטער כלל ואף קרנו פניו. הוא פצח בשירה וריקודים והוביל אחריו שיירה של עשרות חסידים אל עבר “בית החיים” לקבור את בנו, ויחד אתו “לקבור את המוות”…

לתמיהת כלתו המדוכדכת, הוא אומר: “וכי מה יש כאן לבכות? הרי יחד עם יוסי’לי נקבר את המוות, הרי המוות, ממש כמו החיים, נכלל ובטל באלוקות…”

בתיאור מרטיט, ממשיך שניאורסון, לתאר את האווירה ששררה באותה שעה בניצוחו של חיים. לפנינו ציטוט מתיאור מיוחד זה, מתוך הספר במהדורה העברית בתרגומו של אברהם שלונסקי:

“ואכן, כדמיון שווא נפלה המחיצה המדומה האחרונה המפסקת בין החיים והמוות, בין העיר ובית העלמין. הרי בשמחה של עולם האמת נתאחדו כולם ובטלו בניגון של ‘אין עוד מלבדו’…”

אלא שאז, כשסתמו את הגולל על פניו המאירות של בנו, זה קרה. לפתע פתאום חשכו פניו של חיים:

“מנין עלתה לה עכשיו בנפשי, שלא מדעתי ורשותי, תהום של דמעות?… מדוע התחיל לבבי, בלא נטילת רשות כלל, דואב עלי… מי אני, אפוא? המקבר את המוות, או מי שהמוות מקבר אותו?… מה הלהג הזה לך, חיים – הרי אין עוד מלבדו!…”

ספקות רבות החלו לכרסם באותם רגעים ארוכים בלבו של חיים, שמא כל מחשבותיו וחיותו בעניין ‘אין עוד מלבדו’ לא היו אלא שכרות והתפעלות בלבד מטעם ההוד של רעיונות אלה אך הוא עדיין לא התחיל להפנים אותם ולחיות באמת לפיהם?…

הסיפור המרתק על ‘הנופל’ רק מתחיל מהמקום הזה. מעכשיו יחל חיים במסע ארוך בין עולמות שונים וסוערים, תוך תהיות ולבטים בחיפוש דרך לעלות מנפילתו הכואבת; אך לא בביקורת וסיפורים עסקינן, אלא בנקודה מרתקת זו של תפיסת החיים והאושר אל מול ההבנה ש’אין עוד מלבדו’.

הגאווה כמקור בעיות הנפש

רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם של חסידות חב”ד, חי בתקופה רבת תהפוכות. הוא היה מנהיג דגול שמסר את נפשו למען הפצת מסרי היהדות בימי שלטון הקומוניזם. זמן לא רב לאחר מכן העולם כולו נע והזדעזע אל מול מראות השואה האיומה. לקראת סוף ימיו, הוא הגיע לארצות-הברית, והכריז על המדינה המודרנית הרחוקה בכל מובן מהעולם האירופאי אותו הכיר: “אמריקה אינה שונה”.

רבי יוסף יצחק היה סופר בכל מהותו. בין אדמו”רי חב”ד, לא היה עוד רבי שכמוהו עסק בכתיבת רשימות וסיפורים – כשהעלה על הכתב את ההוויי היהודי-חסידי של מזרח אירופה, ובכך ביקש לשמר את הרוח החסידית האותנטית שאבדה ונותרה בעולם הישן. הוא הנחיל את האוויר שנשם בצור מחצבתו וספג מהחסידים הוותיקים, אותה צרב עלי דף, בעט הספוגה בכישרון ביטוי עשיר ומשתפך.

חלק משיחותיו ומאמריו מתקופות מסוימות מאופיינות בסגנון מיוחד ויחסית קליל – לא כדברי החסידות העמוקים העוסקים בחקירות בגדלותו של הבורא וצוללים אל מושגים עליונים ודרגות רוחניות גבוהות, שפעמים ורק היושב תדיר באוהלה של תורה וחסידות מסוגל להבינם היטב. היו אלה דיבורים כנים וישרים, מלאי הוד ויופי, קדושה אנושית פשוטה, המסוגלת להאיר את נבכי הנפש של האדם המודרני.

את העקרון החסידי הוא ניסח כך[5]:

“והרגש זה מה שמרגיש את עצמו ומחשב את עצמו לדבר חשוב ואיש המעלה… הוא המקור לכל המדות רעות, וכנראה בחוש דמי שהוא מחשיב עצמו למציאות דבר מה, שהוא יקר בעיני עצמו –  הרי כל דבר טוב וערב… הוא מתאוה אליו מאד, ואינו נח ושקט עד שממלא תאותו;

“מה-שאין-כן מי שהוא בשפלות, שאינו מחשיב את עצמו – לא ירצה כלל בדבר הטוב, כמו שלא ירצה העני במעדני מלכים, שאינו בערך התפשטות כזאת, שירצה בענינים כאלו. כמו-כן הנה השפל, אין לו התפשטות, שיתאוה את הדבר הטוב. ואם מתאוה אליו, הנה בקל הרי הוא כופה את עצמו לבלי לעשותו”.

הרבי מעגן את הקביעה הזאת בהגיון פשוט: ככל שאדם מחשיב את עצמו יותר – הוא יצפה לקבל יותר; שכן, איש חשוב הוא וראוי לכל הטוב שבעולם; לעומת זאת מי שלא מחשיב את עצמו ואינו רואה בעצמו מישהו חשוב, מלכתחילה הוא לא במקום של ציפייה למשהו. הוא לא במקום הזה. הוא לא מדמה את עצמו שמגיע לו התענוג והאושר הזה…

מתוך כך מסיק הרבי כי השלב הראשון והמשמעותי ביותר להתקרב אל הבורא – הוא לשנות את ההסתכלות כלפי עצמו – להימנע מייחוס חשיבות עצמית מיותרת והתמסרות תוך ביטול העצמי להוראות התורה. בכדי לאהוב בצורה שלמה את הזולת ואת הבורא – על האדם להיות פחות שקוע ומוטרד ברדיפה אחר סיפוק עצמי. העיסוק בעצמי הוא בהכרח על חשבון האחרים. אם המוח והרגשות שקועים בצורך לספק את עצמי – אין מקום בלב למישהו אחר.

סיפור חסידי אופייני מביא הרבי כדי להמחיש את הרעיון הזה: חסיד חשוב מאוד בעל הבנה מעמיקה בפילוסופיה החסידית התלונן בפני רבו – הרבי השלישי לבית חב”ד, בעל “הצמח צדק” – כי בכל מקום שהולך בבית המדרש “דורכים עליו” ומבטלים אותו… השיב לו רבו: אם לא תתפשט בכל בית המדרש – אף אחד לא ידרוך עליך!…

הנחיות מעשיות

לא פעם מטרידה את האדם המחשבה – ‘האם אני טוב?’, ‘האם אני אהוב בחברה?’, ‘האם אני מוצלח?’ ועוד תפיסות רבות העשויות לפגוע במצב הרוח ובאושר הנפשי.

סבל רב עשוי ללוות את המחשבות מהסוג הזה. מי שסבור כי הוא לא מספיק חכם, או מבחין כי חבריו לא מספיק מחבבים אותו עשוי לשקוע בתוך ים של כאב ודמעות.

אז הבה נתרגל את שלושת העקרונות הבאים:

1)    התבונן שוב ושוב בכך שהעולם כולו חסר חשיבות ונטול זכות לחוש בחשיבותו ולהיות מנופח באגו עצמי. ממעוף הציפור וממבט עליון הרואה את כל העולם כחסר חשיבות מהותית. קריאת המאמר שוב ועיון מעמיק במקורות החסידיים עשויה לשפר את ההרגשה והחוויה של הרעיונות הללו.

2)    הפסק לצפות מעצמך. זכות הקיום והאושר אינה מנת חלקו של מי שמוצלח ובעל כישרונות. עצם ההתניה בין הדברים אינה נכונה, ואין צורך להיות שקוע בכך כדי למצוא את האושר. הפסקת הקישור בין הדברים, תמנע בצורה משמעותית וקבועה מעידות ונפילות סביב הדימוי העצמי והמחשבות השליליות כלפי עצמנו.

3)    זכור כי השמחה מתחילה ונגמרת בשאלה – במה אני ממוקד? בעצמי או במה שלמעלה ממני?… ככל שתפחית מעיסוק בעצמך ותחיה יותר את מה שלמעלה ממך – האושר יהפוך לחלק מאישיותך.

נספח | שני דרכים להתבטל

כאמור במהלך הדברים הפתרון החסידי מתבסס על רעיון חב”די יסודי ששזור בתורת חב”ד עוד מראשיתה המדגישה את פן ההתבטלות ואי הערכה עצמית כיסוד מרכזי בעבודת ה’.

אך כדי להבין את הגישה של חסידות חב”ד, יש מקום לערוך השוואה עם תורת ברסלב. שתי התורות, הן מהמרכזיות שנפשם של רבים נמשכת אליהן ומספקות מזור ללבטיהם. שני הדרכים בסופו של דבר אכן נוסכים שמחה בלבו של האדם; דמיון רב קיים בחיצוניות הדברים בשאלת היחס אל האושר, אך לאמיתו של דבר הבדל מהותי מפריד ביניהם, על אף זאת שהן מובילות כאחת אל אותה התוצאה (אם כי בעוצמה שונה):

רבי נחמן מברסלב, היה צדיק וחכם גדול בתורת הנפש. הפתרון המרכזי שהוא מציע לבעיית החיים, גלום בסיפורו המפורסם “מעשה מחכם ותם” – הפורס את תולדות חייהם של שני החברים, ה”חכם” וה”תם”, כשבתוך כך מתברר שדווקא ה”תם” חסר השאיפות והיכולות, עם השכל הפשוט, שלא זכה ליהנות די ממנעמי עולם הזה – הוא גם חסר אכזבות, ודווקא מפני תמימותו ופשטותו הוא חי מתוך נינוחות ורוגע ששום חסרון לא יכול לפגוע במצב רוחו. אפשר לכאורה לראות בסיפור זה תפיסה עקרונית שעולה בקנה אחד עם מרכזיות האמונה התמימה ללא חקירה, בתורת ברסלב.

חסידות חב”ד, לעומת זאת, אין היא שואפת במוצהר להטיב עם מישהו, ובאופן ישיר איננה מעניקה כלים פסיכולוגיים קלאסיים. בניגוד לתורות אחרות, היא אינה ציורית, והיא לא נכתבה בצורה שמיועדת להסעיר את הנפש. בדיוק להיפך: היא דורשת מתלמידי שיטתה לבטל את עצמם לחלוטין. אין ‘אני’ מספיק חשוב, כדי לדון בצרכיו. היא לא ממליצה לעסוק כלל בטוב או ברע שבאדם, אלא להתמסר אל הבורא, שאמור להוות את ציר החיים סביבו יעסוק האדם ובו יהגה תמיד.

קו דק, אך משמעותי, מבדיל בין הדברים. גם תורת ברסלב וגם תורת חב”ד דורשים ביטול. אבל במובן אחר לחלוטין. זו דורשת ביטול עבור האדם ומתוך הכרתו, כדי לא להתאכזב מהחיים; וזו דורשת ביטול, עבור הבורא, משום שאין לאדם מקום כלל לחוש את עצמו. אך התוצאה היא זהה:

שכן, אין ספק שכאשר האדם מתנהל בגישה זו – טבעי שפחות יטרידו אותו בעיות העולם הקטן העצמי שלו. לא רק שהעיסוק המתמיד בנשגב והנעלה לא פוגם בבריאות חייו ובמצבו, אלא להיפך: בגלל שאין מייחסים חשיבות לבעיות האדם – הם אינם קיימות בעיניו, ושלווה ורוגע ממלאים את העיסוק במהות הפנימית של העולם.


[1] ראה “מפגשים עם הפסיכולוגיה” מפגש שני – ד”ר ציפי בר-אל, ד”ר מרים נוימאיר (2010), הוצאת רכס, עמודים 220-226.

[2] ראה “בעד עצמי” – הדרכה לעידוד דימוי עצמי חיובי – הוצאת משרד החינוך; מאמרו של ריצ’רד לבוי “20 עצות לטיפוח ההערכה העצמית של הילד” ומקורות רבים בספרות הפסיכולוגית.

[3] ראה תניא פרק לג.

[4] ראה תניא חלק ב’, “שער הייחוד והאמונה” פרק ב’, ומאמרי חסידות רבים.

[5] ספר המאמרים תרפ”ט ד”ה וכל בניך לימודי ה’; וראה גם בספר המאמרים תש”י ד”ה ויספו ענוים בה’ שמחה

PRINT

Did you enjoy this? Get personalized content delivered to your own MLC profile page by joining the MLC community. It's free! Click here to find out more.

Leave a Reply

  Subscribe  
Notify of