View Cart

Dealing with Sadness
התמודדות עם העצבות

PRINT

Dori Galili, Sderot, Israel
MyLife Essay Contest 2018

התמודדות עם העצבות

אֶת רֶגֶשׁ הָעַצְבוּת – אֵין מִי שֶׁלֹּא פָּגַשׁ וּמַכִּיר.
הוּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ לָאָדָם – בֵּין עֲנִי וּבֵין עָשִׁיר.

הָעַצְבוּת יְכוֹלָה לְהַגִּיעַ לִפְעָמִים אֵלֵינוּ –
בְּגָלָל אֵירוּעַ חִיצוֹנִי שֶׁהֶעֱכִיר אֶת רוּחֵנוּוַהֲכִי גָּרוּעַ: יָכוֹל מַּצָּב הָרוּחַ הַיָּרוּד – גַּם לְלֹא סִיבָּה גְּלוּיָה
לְחַלְחֵל חָלִילָה לְלִבֵּנוּ, וְלַהֲרֹס לָנוּ גַם יוֹם – שֶׁהִתְחִיל נִפְלָא.

אָז מֵאֵיפֹה – אוֹתוֹ רֶגֶשׁ לֹא נָעִים שֶׁל עַצְבוּת אֵלֵינוּ מַגִּיעַ?
וְהַאִם בִּיכָלְתֵּנוּ לִשְׁלֹט עָלָיו – שֶׁאֶצְלֵנוּ הוּא לֹא יוֹפִיעַ?

יֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁכְּדֵי לְהִתְמוֹדֵד עִם הָעֶצֶב – מְנַסִּים לְטַשְׁטְשׁוֹ
ע”י הִתְמַסְּרוּת לַהֲנָאוֹת גּוּפָנִיּוֹת, כְּאֲכִילָה כְּפִיָּתִית – אוֹ
שִׁימּוּשׁ בְּסַמִּים, אוֹ הֲנָאוֹת רִגְעִיּוֹת אֲחֵרוֹת –

שֶׁלִּרְגָעִים אֲחָדִים – אָכֵן אֶת הָעֶצֶב מַשְׁכִּיחוֹת

אַךְ סִיפּוּק הַגּוּף לֹא יוּכַל בֶּאֱמֶת לְרַפֵּא אֶת הָעַצְבוּת – שֶׁמְּקוֹרָהּ
הוּא בַּנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁטִּיפּוּל בְּתַסְמִינִים (סִימְפְּטוֹמִים) שֶׁל הַמַּחֲלָה

בִּמְקוֹם לְטַפֵּל בָּמַחֲלָה עַצְמָהּ – הוּא טִיפּוּל זְמַנִּי וְלֹא יָעִיל,
שֶׁעָלוּל לִגְרֹם שהמצב יחמיר – במקום שבאמת יועיל

תּוֹרַת הַחֲסִידוּת מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ שֶׁהָעֶצֶב – הוּא עֲצַת הַיֵּצֶר
וּבְשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן אַל לָנוּ לְהִכָּנַע לוֹ, וְאַל לָנוּ – לְוַתֵּר.
תּוֹרַת הַחֲסִידוּת נוֹתֶנֶת לָנוּ עֶקְרוֹנוֹת וְכֵלִים לְהִתְמוֹדֵד עִם הָעַצְבוּת.
וְהַכְּלִי (אוֹ הָעִקָּרוֹן) הָרִאשׁוֹן – כְּפִי שֶׁכּוֹתֵב בָּעַל התָנְיָא, הִינּוֹ הַזְּרִיזוּת:

עקרון ראשון להתמודדות עם העצב: זריזות

(ע”פ ספר התניא – ליקוטי אמרים – פרק כ”ו)

כַּאֲשֶׁר שְׁנֵי אֲנָשִׁים – זֶה עִם זֶה מִתְאַבְּקִים לְהַפִּיל אֶחָד

אֶת הַשֵּׁנִי, הִנֵּה – אִם בְּעַצְלוּת וּבִכְבֵדוּת מִתְאַבֵּק הָאֶחָד –

הוּא יְנוּצַּח בָּקְרַב בְּנָקֵל וְיִפֹּל, גַּם אִם הִינוֹ

לִכְאוֹרָה – יוֹתֵר חֲזָק וְיוֹתֵר גִּיבּוֹר מְּחֲבֵרוֹ

וְכָכָה מַמָּשׁ, בְּנִצָּחוֹן הַיֵּצֶר: אִי אֶפְשָׁר בְּעַצְלוּת לְנַצְּחוֹ –

אֶלָּא רַק אִם יִהְיֶה זָרִיז הַאָדָם – יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יִּּצְרוֹ.

כִּי עַצְלוּת וּכְבֵדוּת – נִמְשָׁכוֹת מְּעַצְבוּת וּמְּטִמְטוּם הַלֵּב –

וּזְרִיזוּת – מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב וְטָהֳרָתוֹ מִכֹּל דְּאָגָה וְעֶצֶב

הָעֶצֶב וְהַדְּאָגוֹת, אִם כָּךְ, הוֹפְכוֹת אוֹתָנוּ לְאִטִּיִּים וְחַלָּשִׁים,
בְּעוֹד הַשִּׂמְחָה – מַמְרִיצָה אוֹתָנוּ וְהוֹפֶכֶת אוֹתָנוּ לְרַעֲנָנִים.
וְאִם נַצְלִיחַ לְטַהֵר אֶת הַלֵּב – מִכֹּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה
נוּכַל לְנַצֵּחַ בַּמַּאֲבָק – כְּנֶגֶד עֲצַת הַיֵּצֶר הָרַע

כְּשֶׁאָדָם פּוֹתֵחַ עֵסֶק חָדָשׁ, כְּמוֹ לְמָשָׁל מִסְעָדָה, כְּדֵי לְהַצְלִיחַ – עָלָיו
לְשַׁדֵּר זְרִיזוּת וְשִׂמְחָה. אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים – שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה עָל פָּנָיו
שֶׁל בַּעַל הָעֵסֶק, וְהַמָּקוֹם הֶחָדָשׁ מְתֻחְזָק וּמְטֻפָּח, הַשֻּׁלְחָנוֹת
מְנֻקִּים בִּזְרִיזוּת – סִכּוּיֵי הַהַצְלָחָה שֶׁל הָעֵסֶק יִהְיוּ גְּבוֹהִים מְאֹד

אַךְ אִם בְּפָנָיו שֶׁל בַּעַל הָעֵסֶק תִּהְיֶה נִכֶּרֶת הַדְּאָגָה לַעֲתִידוֹ,
יֻרְגַּשׁ הַדָּבָר, וְהַלָּקוֹחוֹת יַחְשְׁשׁוּ לְהִיכָּנֵס, וְסִכּוּיֵי הַהַצְלָחָה
בְּעֵסֶק כָּזֶה שֶׁשּׁוֹלְטִים בּוֹ עַצְבוּת וּדְאָגָה – יוֹרְדִים פְּלָאִים

כִּי לְמָקוֹם שֶׁשּׂוֹרֶרֶת בּוֹ הָעַצְבוּת – הָאֲנָשִׁים אֵינָם נִמְשָׁכִים

עקרון שני: מצב הרוח הוא דבר נשלט

(ע”פ סיפור חסידי)

הָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים רַבִּי זוּשא וְרַבִּי אֱלִימֶלֶך – בְּאֶחָד מִמַּסְעֹתֵיהֶם
הִגִּיעוּ לְעֲיָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ עֹצֶר בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה, וּמִכֵּיוָן שֶׁהָיוּ הֵם

מִחוּץ לַמִּבְנֶה – תָּפְסוּ אוֹתָם הַשּׁוֹטְרִים וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם לְחֶדֶר קָטָן
בַּכֶּלֶא הָעִירוֹנִי, שֶׁעוֹד כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר גּוֹיִים – הָיוּ בּוֹ אִתָּם

הִתְחִיל רַבִּי אֱלִימֶלֶך לִבְכּוֹת. שָׁאֲלו רַבִּי זוּשָא: “מַדּוּעַ אַתָּה
בוֹכֶה – אָחִי? הַאֵינְךָ בָּטוּחַ כָּמוֹנִי שֶׁהָקָבָּה יַצִּילֵנוּ מִזֹּאת הַצָּרָה?”
– “לֹא עָל כָּךְ אֲנִי בּוֹכֶה”, הֵשִׁיבוֹ רַבִּי אֱלִימֶלֶך, “אֶלָּא שֶׁבְּאֶמְצַע הַתָּא
יֵשׁ דְּלִי לַעֲשִׂיַּת צְרָכִים וְאִי אֶפְשָׁר כָּאן – לַהֲגוֹת בְּחָכְמַת הָקָבָּ”ה”

“אִם כָּךְ” – עָנָה רַבִּי זוּשא – “אִי הַלִּימּוּד כָּאן – הוּא הוּא הַמִּצְוָה”.
הֵחֵלוּ הָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים לִרְקֹד, וְהַגּוֹיִים הִצְטָרְפוּ אֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה.

שָׁמַע מְפַקֵּד הַכֶּלֶא אֶת הָרַעַשׁ וְשָׁאַל אֶחָד הַגּוֹיִים לְפֵשֶׁר הַמְּהוּמָה.

“אֵינִי יוֹדֵעַ”, אָמַר הַגּוֹי, “רַק שֶׁהַיְּהוּדִים הִצְבִּיעוּ עָל הַדְּלִי בְּשִׂמְחָה

וּמִיַּד הִתְחִילוּ לִרְקֹד”. – “אִם כָּךְ” – אָמַר הַמְּפַקֵּד –
אוֹצִיא מִכָּאן מִיַּד אֶת הַדְּלִי. אֶצְלִי –  אַף אֶחָד לֹא רוֹקֵד!”

וְרוֹאִים אָנוּ מִסִּיפּוּר זֶה – שֶׁמַּצָּב הָרוּחַ הוּא דָּבָר הַמָּסוּר לְלֵּב
הָאָדָם, כְּלוֹמַר: זוֹהִי הַחְלָטָה פְּנִימִית – שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בְּעֶצֶב

עקרון שלישי: ענווה וביטול עצמי

)ע”פ רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, ספר המאמרים התש”י,  ד”ה “ויספו ענוים בה’ שמחה”(

אָמְרוּ רָבּוֹתֵינוּ: “אֵיזֶהוּ עֲשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ”. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ
מָנֶה (מֵאָה) – רוֹצֶה מָאתַיִם, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם – בִּרְצוֹנוֹ
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת. וְ”אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ”.
כִּי הַמִּתְמַקֵּד בַּהֲנָאוֹת גּוּפוֹ – אֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ

אַךְ הֶעָנָו – הוּא תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וְשִׂמְחָתוֹ הִיא שְׁלֵמָה,
שֶׁאֵינוֹ מַחֲשִׁיב אֶת עַצְמוֹ – לַבַּעַל מַעֲלָה, וְלָכֵן לֹא מַגִּיעַ
לוֹ כְּלוּם וְכֹל מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ – הוּא בְּדֶרֶךְ מַתָּנָה מִלְּמַעֲלָה.

וְלָכֵן – בְּכֹל אֲשֶׁר לוֹ – הוּא שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה

וְאֵינוֹ מִתְעַצֵּב הֶעָנָו אֶל לִבּוֹ – גַּם אִם חַסֵּר לוֹ בְּעִנְיָנִים גַּשְׁמִיִים,
שֶׁמִּצַּד הַכָּרַת הָאֱמֶת שֶׁבּוֹ – שָׁקוּעַ הוּא יוֹתֵר בְּעִנְיָנִים רוּחָנִיִּים.

וְעוֹד – הֲרֵי לֹא מַגִּיעַ לוּ כְּלוּם, וְאִם כָּךְ – הָעַצְבוּת הִיא מִמֶּנּוּ וְהָלְאָה.

וְזֶהּו “וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה’ שִׂמְחָה” – שֶׁהָעֲנָוָה הִיא כְּלִי וְסִיבָּה לְשִׂמְחָה

הֱיוֹת וְהָעָנָו לֹא לוֹקֵחַ אֶת בַּעְיוֹתָיו לַלֵּב יוֹתֵר מִדַּי – יֵשׁ בְּנַפְשׁוֹ
אֶת הַכֹּחַ לְקַבֵּל אֶת מַצָּבוֹ וְלַחֲשֹׁב בְּצוּרָה חִיּוּבִית – שֶׁמַּצָּבוֹ

הַנּוֹכְחִי הוּא זְמַנִּי בִּלְבַד. לְעֻמָּתוֹ – אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל אֶגוֹ מְפֻתָּח

וְהַרְגָּשַׁת עַצְמוֹ – יִמְצָא עַצְמוֹ בִּתְקוּפָה כָּזוֹ תָּמִיד בִּדְאָגָה וּבְמֶתַח

עקרון רביעי: שמחה אמיתית – למעלה מהשכל

)ע”פ הרבי מליובאוויטש –  ליקוטי שיחות חלק ב’ – חג הסוכות(

שִׂמְחָה אֲמִיתִּית הִיא עִנְיָן שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמַּה שֶׁיָּכוֹל לְשַׁעֵר שִׂכְלוֹ
הַמֻּגְבָּל שֶׁל הָאָדָם. כְּפִי שֶׁרוֹאִים – שֶׁכַּאֲשֶׁר אָדָם נִמְצָא בְּמַצָּב בּוֹ

הוּא בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית – הוּא יוֹצֵא מְהָהַגְבָּלוֹת שֶׁלּוֹ וְעֹשֶׂה דְּבָרִים –
שֶׁבַּיּוֹם-יוֹם – לֹא הָיָה מֵעֵז לַעֲשׂוֹתָם (לְפָחוֹת לֹא מוּל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים)

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב עָל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת אָרוֹן הָאֱלֹקִים לְעִירוֹ,
הָיָה “מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז” (רוֹקֵד בְּכֹל כֹּחוֹ) לִפְנֵי ה’, וְאָמְרָה מִיכַל אִשְׁתּוֹ:

“מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו
כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים”. הֲרֵי שֶׁבְּשִׂמְחָתוֹ – יָצָא דָּוִד מִכֵּלָיו

מָשָׁל לְאָדָם הַסּוֹחֵב אַרְגָּז כָּבֵד לְבֵיתוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה יֵשׁ בְּתוֹכוֹ.

בָּרֶגַע שֶׁיְּגַלֶּה הָאָדָם כִּי אַרְגַּז זֶה מַלֵּא בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת – לֹא
רַק שֶׁמִּשְׁקָל הָאַרְגָּז כְּבַר לֹא יַכְבִּיד עָלָיו – אֶלָּא
שֶׁיְּבַקֵּשׁ לְהַטְעִין עָלָיו אַרְגָּז נוֹסָף. כִּי זֶה כֹּחַ הַשִּׂמְחָה!

אִם כָּךְ – כְּשֶׁעֲבוֹדַת הָאָדָם אֶת ה’ הִיא לְפִי הֲבָנַת שִׂכְלוֹ – זוֹ הִיא עֲבוֹדָה

מֻגְבֶּלֶת, וְאֵינוֹ יָכוֹל עָל יְדֵי כָּךְ – לְהַגִּיעַ לְשִׂמְחָה אֲמִיתִּית. אַךְ אִם מְקוֹרָהּ
שֶׁל עֲבוֹדָתוֹ – הִיא קַבָּלַת עֻלּוֹ שֶׁל הָקָבָּ”ה, שֶׁהוּא הֲרֵי בִּלְתִּי מֻגְבָּל – יַשְׁפִּיעַ
עָלָיו הַדָּבָר – שֶׁיֵּצֵא מִמִּגְבְּלֹתָיו הוּא, וְיִשְׂמַח לְלֹא גְּבוּל – בַּעֲשִׂיַּת כֹּל מִצְוָה

עקרון חמישי: החלפת העצבות במרירות

(ע”פ סיפור חסידי)

מְסֻפָּר עָל הֶחָסִיד ר’ יְחֶזְקֵאל פֵייגִין הי”ד, שֶׁהִתְוַעֵד פָּעַם עִם תַּלְמִידִים
חֲסִידִיִּים בַּמַּחְתֶּרֶת בְּרוּסִיָּה. הוּא הִסְבִּיר לָהֶם עַד כַּמָּה צְרִיכִים

הֵם לְשַׁפֵּר אֶת מַצָּבָם הָרוּחָנִי הַגָּרוּעַ. דְּבָרָיו הִצְלִיחוּ
לִנְגוֹעַ בְּלֵב הַתַּלְמִידִים, וְהֵם פָּרְצוּ בְּבֶכִי עָל מָה שֶׁשָּׁמְעוּ

כֵּיוָן שֶׁהַהִתְוַעֲדוּת הָיְתָה בַּמַּחְתֶּרֶת – אֶחָד הַתַּלְמִידִים שָׁמַר בַּחוּץ
כְּדַי לְהַזְהִיר אִם מַגִּיעִים אַנְשֵׁי הָג.פ.א.ו. וְאָכֵן – בְּאֶמְצַע הַהִתְוַעֲדוּת –

נִכְנָס הַתַּלְמִיד בְּבֶהָלָה וְהוֹדִיעַ שֶׁהֵם מַגִּיעִים. בְּרֶגַע אֶחָד קָמוּ כֻּלָּם
וְהִסְתַּתְּרוּ, וְתּוֹדָה לָאֵ-ל – הַשּׁוֹטְרִים אָכֵן לֹא הִצְלִיחוּ לִתְפֹּס אוֹתָם

בָּהִתְוַעֲדוּת הַבָּאָה – שָׁאַל ר’ יְחֶזְקֵאל אֶת הַתַּלְמִידִים:
“מַדּוּעַ כְּשֶׁדָּרַשְׁתִּי מִכֶּם לְהִשְׁתַּפֵּר – הִתְחַלְתֶּם בּוֹכִים,
וְאִילּוּ – כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְכָאן אַנְשֵׁי הָג.פ.א.ו – לֹא בָּכִיתֶם –
אֶלָּא מִמְּקוֹמֹתֵיכֶם קַמְתֶּם, וְמַעֲשֶׂה – עֲשִׂיתֶם?

אֵין זֹאת אֶלָּא – שֶׁהַבְּעַיוֹת הָרוּחָנִיּוֹת לֹא מַסְפִּיק נָגְעוּ לָכֶם,
וְלָכֵן לֹא קַמְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם מַעֲשֵׂה, אֶלָּא בְּבֶכִי בִּלְבַד הִסְתַּפַּקְתֶּם.
וְאִילּוּ הַבְּעַיוֹת הַגַּשְׁמִיּות – כֵּן הִפְרִיעוּ לָכֶם

וְלָכֵן – קַמְתֶּם וּבַרַחְתֶּם”

וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מְרִירוּת לְעַצְבוּת: כְּשֶׁאָדָם
בְּעַצְבוּת – הוּא רַק מִתְלוֹנֵן וּמִתְבַּכְיֵן, אַךְ לֹא עֹשֶׂה דָּבָר
לְשַׁנּוֹת אֶת מַצָּבוֹ, וְאִילּוּ בִּמְרִירוּת – הוּא עֹשֶׂה כֹּל מָה
שֶׁהוּא יָכוֹל – כְּדֵי לְשַׁנּוֹת אֶת מַצָּבוֹ לְטוֹבָה

אֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ אֶת הָעַצְבוּת לִמְרִירוּת ע”י שֶׁנַּאֲמִין שֶׁגַּם הַדְּבָרִים
הַמְּצַעֲרִים וְהַגּוֹרְמִים לָנוּ סֵבֶל וְיִסּוּרִים – הֵם בִּפְנִימִיּוּתַם טוֹבִים,
אֶלָּא שֶׁכָּרֶגַע – לִרְאוֹת אֶת הַטּוֹב הַצָּפוּן בָּהֶם – אֵינֶנּוּ מְסֻגָּלִים.

וְאִילּוּ רַק הָיתָה לָנוּ יְכוֹלֶת לְהִסְתַּכֵּל אַחֶרֶת עָל הַדְּבָרִים –

כְּלוֹמַר בִּרְאִיָּה פְּנִימִית יוֹתֵר – הָיִינוּ שְׂמֵחִים בְּאוֹתָם הַיִּסּוּרִים,

כַּכָּתוּב: “אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-ה”, וּכְמַאֲמָר חֲזָ”ל: הַשְּׂמֵחִים
בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ”.

צוּרַת מַחֲשָׁבָה כָּזֹאת – מְנַחֶמֶת אֶת הָאָדָם וּמְעֹדֶדֶת אוֹתוֹ

עקרון שישי: לקבוע זמן מסוים לעסוק בעצבות

(ע”פ התניא פרק כ”ו)

וְאִם בְּשֶׁל מַצָּבוֹ הָרוּחָנִי [מִּ”מִילֵי דִשְׁמַיָא”] –

עַצְבוּת וּדְאָגַת עֲווֹנוֹת – עָלָיו יוֹרֶדֶת וּבָּאָה –

אֲזָי לְחַפֵּשׂ עֵצוֹת כֵּיצַד לְהִפָּטֵר מִמֶּנָּהּ מוּטָל עָלָיו –

כִּי הֲרֵי צָרִיךְ הוּא לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לְבַב

וְאַף מִי שֶׁאֵין עִיקָּר עִיסּוּקוֹ הַיּוֹם-יוֹמִי הוּא בַּתּוֹרָה,

אִם מִמַּצָּבוֹ הָרוּחָנִי נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב בִּשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה –

בַּיָּדוּעַ – שֶׁזּוֹהִי תַּחְבּוּלַת יִּצְרו –

שֶׁרוֹצֶה אֲחָר כָּך בְּתַאֲווֹת לְהַפִּילֹ אוֹתוֹ

שֶׁאִם לֹא כֵּן – אֵיךְ הִגִּיעָה לוֹ בְּאֶמְצַע עֲבוֹדָתוֹ? וְהִנֵּה – בֵּין שֶׁנָּפְלָה

בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתוֹ – אוֹ בִּזְמַן לִימּוּד הַתּוֹרָה – אוֹ בִּזְמַן הַתְּפִילָּה,

וּבֵין שֶׁנָּפְלָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה –
יָסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵאוֹתָה הַמַּחֲשָׁבָה –

כִּי אֵין זֶה הַזְמָן שֶׁלָעַצְבוּת הָזֹאת מַּתְאִים.
וְאַף אִם הוּא דּוֹאֵג – מֵעֲווֹנוֹת חֲמוּרִים

אֶלָּא יִקְבַּע עִתִּים לְהִתְבּוֹנֵן בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בִּגְדֻלַּת הָשֵׁם –

שֶׁע”י זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר עָל אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, וּבָהֵם –

יִהְיֶה בִּמְרִירוּת אֲמִתִּית. וְאַחֲרֵי אוֹתָה עֵת קְבוּעָה –

יָסִיר לְגַמְרֵי הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ – ע”י שֶׁיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵימָה –

כִּי הֶעֱבִיר ה’ לְחֲטָאָיו וְסָלַח לוֹ, וְנִשְׁבְּרָה הַמְּחִיצָּה שֶׁהִפְרִידָה

בֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְע”י זֶה יַעֲבֹר לִהְיוֹת בְּשִּׂמְחָה

(ע”פ התניא פרק ל”א)

שֶׁאַחַר הָעֶצֶב – תָּבוֹא לוֹ שִּׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמָר

בְּמִשְׁלֵי – פֶּרֶק י”ד: “וּבְכֹל עֶצֶב – יִהְיֶה מוֹתַר”

[יֵשׁ יִתַרוֹן בְּכֹל עַצְבוּת – וְהוּא הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה

אַחֲרֶיהָ, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר – שֶׁמִן הַחֹשֶׁךְ בָּא]

עקרון שביעי: הכלת שמחה ועצב במקביל

(ע”פ התניא פרק ל”ד)
וְיֵשׁ מַצָּבִים שֶׁבָּהֶם הָאָדָם יָכוֹל שֶׁתִּהְיֶה לוֹ שִּׂמְחָה

וְעֶצֶב בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן מַמָּשׁ, לַמְרוֹת שֶׁהֵם הֲפָכִים לִכְאוֹרָה.

כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁהָלך לְאִיבּוּד – בַּתְּחִילָּה הוּא בּוֹכֶה וּמִתְיַפֵּחַ,

וּכְשֶׁמּוֹצֵא הוּא אֶת הוֹרָיו – הוּא נִהְיָה כַּמּוּבָן – שָׂמֵחַ

אֲבָל הַבֶּכִי – עֲדַיִן בְּקוֹלוֹת הַשִּׂמְחָה מִשְׁתַּלֵּב. וְכָּךְ הוּא גַּם אֶצֶל הָשָּׁב
אֶל אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁמַרְגִּישׁ אֶת הַכְּאֵב שֶׁבָּרִיחוּק, אוֹתוֹ יָצְרוּ חֲטָאָיו,

וְלִבּוֹ עָל זֹאת נִשְׁבַּר. וּכְשֶׁנִּזְכָּר בַּנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבְּתוֹכוֹ, מַתְחִילָה
הַשִּׂמְחָה – לְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ הַשָּׁבוּר, עַד שֶׁלִּבּוֹ – נִמְלָא בְּחֶדְוָה

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עָל רַבִּי אֶלְעֳזָר – בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן

בַּר יוֹחַאי – שֶׁאָמַר כְּשֶׁשָּׁמַע סוֹדוֹת הַתּוֹרָה עָל עִנְיָן חֻרְבַּן

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: מִצַּד אֶחָד [עָל הַחֻרְבָּן] – תְּקוּעָה בְּלִבִּי בְּכִיָּה,

וּמִצַּד שֵׁנִי [עָל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה] – תְּקוּעָה בְּאוֹתוֹ זְמָן – חֶדְוָה

סיכום

אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת שַׂמֵּחַ מִכֹּל מִינֵי סִיבּוֹת: הִתְמַזֵּל מַזָּלוֹ, אוֹ
הִתְחַדֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר, אוֹ שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֵיזוֹ טִרְדָה, אוֹ
כְּשֶׁקִּיבֵּל מַתָּנָה, אוֹ הִצְלִיחַ בְּדָבָר שֶׁעָמַל בּוֹ, אוֹ שֶׁזָּכָה
לְגִילּוּי אַהֲבָה מֵאֲהוּבוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁמַע שְׁמוּעָה טוֹבָה…

אֲבָל כֹּל אֵלּוּ – עֲלוּלִים לְהִתְפּוֹגֵג: הַמַּתָּנָה – יְכוֹלָה לְהִישָּׁבֵּר,
הַטִּרְדָה – עֲלוּלָה לָשׁוּב וּלְהָעִיק, הַחֲבֵרוּת – עֲלוּלָה לְהִתְנַתֵּק…

הַבּוֹרֵא הוּא הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהוּא נִצְחִי, וְלָכֵן גַם קֶשֶׁר אֶל הָקָבָּ”ה
הוּא נִצְחִי. חִיבּוּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מֵבִיא לָנוּ שִׂמְחָה –

כִּי בְּתוֹכֵנוּ – יֵשׁ נְשָׁמָה אֱלֹקִית, שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִיתָהּ וּרְצוֹנָהּ:

לִהְיוֹת מְחֻבֶּרֶת לַקָבָּ”ה, וְלַעֲשׂוֹת לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה – דִּירָה.

וְזֹאת עֹושִׂים – ע”י לִימּוּד הַתּוֹרָה וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת שֶׁכְּתוּבוֹת בָּהּ,

כִּי שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ – לְהִתְגַּבֵּר עָל עֶצֶב הַגּוּף – תָּמִיד יְכוֹלָה

 

 

PRINT

Did you enjoy this? Get personalized content delivered to your own MLC profile page by joining the MLC community. It's free! Click here to find out more.

Leave a Reply

  Subscribe  
Notify of