View Cart

Singing in my Home
זמירוֹת בבית מגורי

PRINT

Sholom, Magidman, Israel
MyLife Essay Contest 2018 

ההיכולת ‘לזמֵר’ ברגעי משבֵּר

מי מאתנו אינו חוֹוֶה רגעי קושי, לחץ ומשבר.

זה יכול להיות מצב כלכלי קשה, סכסוך לא-נעים, התמודדות עם משובות-נעורים של הילדים, או אף – חלילה – מצב בריאותי רעוע של בן משפחה קרוב. מצוקות שונות טורדות אותנו במהלך החיים, ועלולות להעכיר את מצב רוחנו, לטעת בנו ייאוש, ואף להפוך אותנו למדוכאים וכבויים.

אז מהו הפתרון? מהי הדרך לחיים מאושרים בתוך עולם מאתגר ורצוף קשיים?

ובכן, אין בנמצא פתרון קסם. איש לא מחזיק ב’הוקוס-פוקוס’ שבן-רגע ישנה אנשים וחיים.

אבל לחסידות יש דרך בטוחה לשנות את חיינו, לאפשר לנו להתמודד בצורה מופלאה עם אתגרי ומצוקות החיים, ואף – לפתור את הבעיות והמצוקות כליל!

במאמר שלפנינו, נציג את אחד מהרעיונות היסודיים והמהפכניים של החסידות, שהפנמתו מאפשרת לגבור על כל מורכבויות עולמנו, להיות מאושרים, ואף למגר את עצם קיומם של הקשיים.

*

הבה נתבונן בעלילותיו של דוד המלך[1]. בצִלָן, כל ניסיון וקושי שאנו מכירים מחוויר. קשה להאמין שמישהו מאתנו היה מסוגל לשרוד בהצלחה חוויות שכאלה: כבר משחר ילדותו התנכרו אליו בני משפחתו; בחלוף השנים היה רדוף כשסכנת מוות מרחפת על ראשו. רדוף – על-ידי שאול המלך החזק והעוצמתי, וגרוע מכך – על-ידי בנו שלו, אבשלום, המבקש להרגו בכל מחיר; אלה, לצד התמודדויות, מלחמות ומאבקים המלווים אותו במהלך חיי היום-יום שלו כרועה צאן, כשר בחצר המלך, ולבסוף – כמלך, ולא נותנים רגע של מנוחה.

אבל דוד, לא רק ששרד את החוויות המטלטלות הללו, אלא אף היה מאושר ומלא שבח. על זמנים אלו הוא אמר לקב”ה[2]: זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי.

ובשפה בת זמננו: דברי התורה שלך (חוקיך), הסבו לי עונג כמוסיקה טובה (זמירות), בימים בהם ברחתי מפני אויבי (“בית מגורי” – ימי מָגוֹר ופחד[3] שלי).

כל ילד מכיר את סיפור העכביש של דוד המלך: פעם נשא דוד דברים אל הקב”ה ותהה לשם מה נברא העכביש, והקב”ה השיב לו כי יבוא יום והוא ייווכח בתועלת הצומחת ממנו. חלפו הימים, ובתקופה בה רדף שאול המלך אחר דוד, הסתתר דוד מפניו בתוך מערה. בעוד דוד נמצא בתוך המערה, טָוָה עכביש עובר-אורח קורים בפתחה. כאשר שאול חלף על-יד המערה בחפשו את דוד, נמנע מלהיכנס אליה, שכן סבר שאילו היה דוד נכנס לתוכה, היה קורע את קורי העכביש בהיכנסו, וכך ניצל דוד באותה הזדמנות.

נדמיין לעצמנו מצב בו היינו עומדים בסיטואציה כזו: בודדים, רדופים, מוטלים בתוך מערה חשוכה ומכוסת קורי עכביש, דבר מאכל לא בא אל פינו זה עידן ועידנים, ועל מקלחת או בגדים נקיים מי מדבר. והנתונים הללו הם רק נספחים לסכנת מוות שהסיכויים להינצל ממנה קלושים –

האם היו לנו כֹּחות הנפש לעשות משהו מלבד מאבק על הישרדותנו? האם למישהו הייתה היכולת להצית בקרבו זיק של שמחה, בטח להתענג על מוסיקה טובה, בתנאים כאלו?

כנראה שלא. סביר להניח שגם התמודדויות קטנות בהרבה המתרגשות עלינו בחיי היום-יום מפרות את שמחתנו והופכות אותנו לקצרי-רוח, מדוכאים, מתוסכלים, ואף מיואשים לחלוטין.

אבל לדוד היה פנאי לזמר, לרנן ולשמח את לבו[4], משל האויבים הרודפים אותו לא היו אלא חלום.

*

הכיצד? מה היה סודו של דוד?

בכדי להכנס לעולמו הפנימי של דוד, ולנסות להתחבר להֶלֶך רוחו, נעמיק יותר בלשונו של דוד: זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי.

דוד נוקט דווקא במטאפורה[5] של זמירות בבואו לתאר את התענוג שהסבה לו התורה בימי רדיפתו. וכן, הוא מדגיש שדווקא החוקים שבתורה הם שהיו לו לזמירות.

כפי שנראה להלן, לא בכדי:

שלוש קטגוריות במצוות התורה,

חוקים – המצוות אותן איננו יכולים להבין. עלינו לקבלן כחוק שנקבע לנו וליישמן כי כך צוּוינו. דוגמה: מצוות פרה אדומה, אשר אין בה היגיון המובן לבן-אנוש.

משפטים – אלו הן המצוות המובנות בשכלנו. באלה, גם אילולא נצטווינו עליהן, היינו מבינים שכך עלינו לנהוג. דוגמה: איסור הרציחה או הגניבה, המובן מאליו לכל, ואפילו לבעלי-חיים[6].

עדות – אלו הן מצוות שלא היינו מקיימים אילולא נצטווינו עליהן, אולם לאחר שניתנו, אנו מבינים אותן. דוגמה: מצוות שבת, המהווה אות לקשר שבינינו לבין הקב”ה וזיכרון לכך ש”ביום השביעי שבת מכל מלאכתו[7]” וליציאת מצרים, ואנו מבינים היטב מדוע ניתנה.

בפשטות, המצוות אליהן קל יותר להתחבר הינן מסוג המשפטים, ואף העדות. כאן, כאשר אנו מבינים ומתחברים, ביכולתנו להתענג בעשותנו אותן; ואילו בקיימנו את החוקים אין כל תענוג. הרגש והשכל שלנו אינם מעורבים. אדרבה – אנו מניחים אותם בצד ועושים את שנצטווינו למרות ששכלנו אינו מבין זאת.

(דוגמה מתוך עולמנו: בכל מדינה מתוקנת, קיימים חוקים כגון חינוך חובה, או בריאות חובה, המחייבים כל אזרח לשלוח את ילדיו למוסדות חינוך, וכן לשלם על שירותי בריאות. כל אדם שמח ומלא סיפוק כאשר הוא שולח את ילדו לבית-הספר, וכאשר הוא משלם על מנת שלבני משפחתו יסופקו שירותי בריאות. גם אילולא היה חוק כזה, היה כל אחד מקיים זאת בעצמו. אולם חוקים רבים אחרים יכולים שלא למצוא חן בעיני האדם, ועם זאת הוא יהיה חייב ליישמם. מובן, שהאדם יתענג יותר מהחוקים אותם הוא מבין[8]).

והנה, דוד מדגיש שדווקא “חוקיך“, החוקים שבתורה, הם שהיו לו ל”זמירות” ב”בית מגוריו”.

*

בכדי להבין זאת, נעמיק קצת יותר במהותן ותוכנן של הסוגות שבמצוות:

החוקים והמשפטים אינם רק כותרות לחלקים שונים ממצוות התורה. הם ביטויים לאופן ומהות קיום כל המצוות על-ידי האדם:

בעיני המתבונן בן-עולמנו, השכל הוא המרכיב החשוב ביותר. העולם מתנהל על-פי כללי היגיון, ולכֹּל מוכרח להיות הסבר מניח את הדעת, ולא – אין לו משמעות.

אולם, השכל הוא בריאה ככל הבריאות שבעולמנו. כאשר ברא הקב”ה את העולם, יסד גם את השכל וקבע שעל-פיו העולם יתנהל. באותה מדה, יכל העולם להתנהל על-פי אמות-מדה אחרות לחלוטין, כשהמושג שכל והיגיון פשוט אינו קיים.

שורשן של המצוות, אבל, גבוה מהעולם. המצוות הן רצונו של הקב”ה, עוד בטרם נברא העולם, ועמו השכל והאפשרות להבין.

עם זאת, כאשר נברא העולם, הלביש הקב”ה חלק מהמצוות (המשפטים, וכן העדות) בשכל, כך שגם הנברא יוכל להבינן.

אם כן, מצוות פרה אדומה ומצוות איסור הרציחה אינן מובנות במדה שווה. זו כמו זו, מצוות שנקבעו שלא על-פי ההיגיון, אלא שאת האיסור לרצוח הלביש הקב”ה לאחר-מכן בהיגיון. במדה שווה, יכל הדבר להיות הפוך! שמצוות פרה אדומה תהיה הגיונית, וכל בר-דעת היה מקיימה גם אילולא נצטווה, ואילו האיסור לרצוח היה תמוה ובלתי מובן, והיינו מקיימים אותו רק משום שכך צוּוינו.

ומהצד השני – גם למצוות שבסוגת החוקים יש, מבחינה מסוימת, טעם. שכן, גם להן יש מטרה – לטהר.

[על-פי פנימיות התורה, כל מצווה ממשיכה אור אלֹקי מסוים לעולם (בדוגמת אֵברים שונים הפועלים פעולות שונות), ועל-כן בקיום מצוות החוקים יש טעם (מטרה) נוסף: ההמשכה האלֹקית המתבצעת דווקא על-ידי מצווה פלונית].

*

בבואו לקיים את כל מצוות התורה, עומדות בפני האדם שתי גישות:

הוא יכול לקיימן כמשפטים – למען המטרה והתוצאה המופקת מהן, ויכול גם לקיימן כחוקים – כי זהו רצון ה’. כי כך צוּוה.

אלה לא רק גישות טכניות. קיום המצוות מתוך גישת המשפטים נובע מתוך הכרה ונתינת מקום לעולם וכלליו, ואילו בגישת החוקים מתחבר האדם ל”רצון העליון”, מבין כי הרצון קדם לעולם ולהיגיון שבו, ושלעולם אין משמעות ביחס אליו; ומתעלה ממציאותו וממציאות העולם לטובת התמסרות לקב”ה.

*

נחזור לדוד, המסַפֵּר שהחוקים היו לו זמירות:

למילה “זמירות” משמעות נוספת: שבח. כאשר דימה את התורה לזמירות, שיבח בכך דוד את התורה שקיום כל העולמות תלוי בדקדוק מדקדוקיה[9], משום שהעולם מקבל את חיותו מהתורה.

דוד חי מתוך הבנה והפנמה כי לעולם ומאורעותיו אין מציאות וקיום אמתיים, שכן כל קיומו של העולם נובע מהתורה ותלוי בה.

לכן, יכל דוד להתעלם מרודפיו, מהאיומים המרחפים על ראשו, ומהתנאים הסביבתיים הגרועים שהיו מנת חלקו. הוא עסק בתורה מתוך גישת החוקים, המתעלה מהעולם וגדריו. הוא עסק בתורה מתוך שמחה, ביודעו כי התורה היא זו שמשפיעה על העולם ומקיימת אותו, ועל-כן לאויביו ורדיפותיו אין כל קיום ומשמעות בשעה שהוא עוסק בתורה, היוצרת את המאורעות.

לדוד הייתה התורה, ועל-כן לא היו לו אויבים, רדיפות וסכנות.

*

בסופו של דבר, האויבים, הרדיפות  והסכנות התבטלו לחלוטין, גם בפועל. גם לעובדה הזו רומז דוד במילה “זמירות”, לה משמעות נוספת: מלשון “לְזַמֵר עריצים” – כמו מַזמֵרה המכריתה חוחים וקוצים:

מכיוון שדוד חי חיי חוקים נעלים מהעולם, מתוך תודעת זמירות שלפיה קיום העולם תלוי בתורה, ולכן לְמה שנוגד לתורה אין זכות קיום; אויביו – הלוא הם אויבי ה’ (כפי שהתבטא דוד[10]: מְשַׂנְאֶיךָ ה’ אֶשְׂנָא) – אכן התבטלו לחלוטין גם בפועל!

***

בכדי להבין זאת יותר, נתבונן בצורת התמודדות אחרת המסופרת בתורה – התמודדותו של משה רבינו עם סכנה שעמדה בפתחו[11]:

משה ראה שוטר מצרי המתנכל לאיש עברי, הביט ימין ושמאלה, ראה כי איש אינו רואהו, והרג את המצרי.

למחרת, ראה שני אנשים – דתן ואבירם – רבים, כאשר האחד מרים את ידו על רעהו. המראה זעזע אותו והוא קרא: “רשע, למה תכה רעך?”. הרשע, אשר הביקורת של משה לא מצאה חן בעיניו, התפרץ לעבר משה וקרא: “הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?”.

משה מבין כי העובדה שהרג את המצרי נודעה, ואך מתבקש שכתוצאה מכך “ויירא משה[12]” – משה פחד. ואכן, השמועה הגיעה לפרעה שביקש להרגו כתגובה על מעשהו.

העובדה שהתורה מספרת לנו על רגשותיו של משה, דורשת הבנה, שכן אין לעובדה זו כל השלכה על הסיפור, והתורה אף פעם אינה מספרת פרטים מיותרים.

אלא, שלפחדו של משה היו השלכות מעשיות משמעותיות למדי על המשך הפרשה, כדלהלן, לאחר הקדמה קצרה שתסייע לנו להבין זאת:

פעם התחנן חסיד בפני הרבי “הצמח צדק”, האדמו”ר השלישי בשושלת חב”ד, כי יעורר רחמים על חולה שסכנת מוות ריחפה על ראשו. הרבי השיב לו: “חשוֹב טוב, ויהיה טוב” (באידיש: “טראַכט גוט וועט זיין גוט”).

הפירוש בדבר הוא שהמחשבה הטובה פועלת שינוי במצב. בכֹּחה לרפא חולה אָנוּש שדרכי הטבע לא נותנות לו סיכוי.

הסיבה לכך היא שהאדם מתעלה מעל מציאות הטבע וגדרי העולם (שלפיהם אכן אין לחולה סיכוי), ובוטח בקב”ה המהווה את הטבע, בהבינו כי לטבע אין כל משמעות ומציאות ביחס לקב”ה המהווה אותו.

זהו דבר הדורש הפנמה, שכן העולם הנראה לנגד עינינו נראה עוצמתי וגדול, ואילו את העובדה שכל מציאותו אינה אלא החיות האלקית המהווה אותו איננו רואים, וקשה להעמידה בזכרוננו כל העת.

אבל בשעה שהאדם מפנים זאת, ובוטח בבטחון מוחלט שיהיה טוב נראה ונגלה לו, הוא גורם שאכן המציאות והפנימית תתגלה, ולגדרי הטבע (הקובעים כי לחולה אין סיכוי) אין כל משמעות.

זוהי הסיבה שהתורה מספרת על תחושותיו של משה: לו משה היה נוהג כדוד, ומזמר, ביודעו כי מציאות העולם תלויה בחוקיך, המשך הסיפור היה שונה לחלוטין. בכך שמשה פחד, הוא השפיע על המשך השתלשלות העניינים סיפור וגרם לפרעה אכן לרצות להרגו, משום שדרכי הטבע ומציאות העולם תפסה בעיניו מקום.

***

ישנן גישות הקוראות להפריד “דת ומדינה”, לחלק בין השעות בהן האדם נמצא בבית-הכנסת, מתפלל ועוסק במצוות; לבין “החיים עצמם” – הצורך להביא כסף הביתה, ההתמודדויות עם הקשיים שהעולם מערים, וההתחשבות בחוות-דעת של מומחים בכל תחום.

אולם החסידות דורשת ומחנכת לשלב ביניהן בקשר בל ינתק, ולהבין שההצלחה בתחומי “החיים עצמם” בלתי אפשרית אלמלא חיי הנשמה ישליכו עליהם באופן ישיר.

זה לא קל. זה דורש התמודדות מדי יום מחדש. אבל לימוד החסידות, החוזר ומזכיר לנו ללא הרף מהי המציאות האמתית, מאפשר זאת.

הרבי מליובאוויטש, נקט בכך כגישה מעשית. רק דוגמה: לאלפים שפנו אל הרבי עם התמודדויות מעשיות שונות, כמו מקרים רפואיים קריטיים, ענה הרבי – כהדרכה מעשית – לבדוק את התפילין והמזוזות שלהם; לחזק את בטחונם בה’; או לנקוט בפעולות רוחניות אחרות שיפתרו את בעייתם הגשמית[13].

וזה עבד.

יש לומר, שמעבר לעובדה שהמזוזה או התפילין של החולה היו פסולות, ותיקונן עצר את המחלה או הבעיה שהתעוררה, הרי שעצם העובדה שהאדם נקט בפעולה רוחנית – שבגדרי הרפואה והעולם אין לה השלכות על מצב בריאותי – מראָה שהוא בטח בקב”ה, ובאותה שעה הפנים כי המציאות הרוחנית היא האמתית, ובה תלויה התנהלות העולם. ובכֹּחה של העובדה הזו לבדה לשנות מציאות.

***

המסקנה המעשית שלנו היא שהאמצעי לחיים מאושרים הוא האמונה והבטחון בבורא העולם, באמצעות הפנמת העובדה שהעולם בטל ביחס אליו, וכל קיומו הגשמי נובע מהחיות הרוחנית שבו. כאשר נחיה ונרגיש כך, המאורעות השונים הפוקדים אותנו לא ירתיעו אותנו, ויותר מזה – כאשר נחיה כך, הם גם ייפקדו מחיינו.

הדרך לחיות כך אינה בת רגע, היא דורשת השקעה יומיומית של התבוננות ואימון עקבי, היא תובעת שנזכיר לעצמנו שוב ושוב ללא הרף לא להתרגש מגדרי העולם; אך כבר כאשר נשאף לחיות כך ונכוון לשם, נצליח[14].

על-פי:

מאמר “הוי’ לי בעוזרי”, תורת מנחם ספר המאמרים מלוקט חלק רביעי, עמוד יג; שיחת פרשת שמות, לקוטי שיחות חלק לו, עמוד 1; שיחת פורים קטן, לקוטי שיחות חלק א, עמוד 175; מאמר “זאת חוקת התורה”, תורת מנחם ספר המאמרים מלוקט חלק רביעי, עמוד כב.


[1] המפורטות לאורך ספר שמואל ב.

[2] תהלים פרק קיט, פסוק נד.

[3] רש”י “זמירות”, מסכת סוטה, דף לה, עמוד א.

[4] ע”פ לשונו של אדמו”ר הזקן, קונטרס אחרון, דיבור-המתחיל “דוד זמירות קרית להו”.

[5] לכאורה. בהמשך ניוודע לכך שהמילה הזו מדוייקת, וטומנת בחובה משמעות רבה.

[6] וכמאמר רבי יוחנן (מסכת עירובין, דף ק, עמוד ב): אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה.

[7] בראשית, פרק ב, פסוק ג.

[8] האמת היא שהמשל אינו דומה לנמשל, משום שחוקי מדינה נקבעים – בסופו של דבר – על אדני היגיון מסוים. כל אחד מבין את ההיגיון מאחורי החוק המגביל את מהירות הנסיעה בכבישים, אף אם מתחשק לו לנסוע מהר יותר. לעומת זאת חוקי התורה מלכתחילה לא נקבעו על-פי כללי היגיון אנושיים, ועל-כן אין אפשרות להבינם.

[9] ספר התניא, קונטרס אחרון, דיבור-המתחיל “דוד זמירות קרית להו”.

[10] תהלים, פרק קלט, פסוק כא.

[11] שמות, פרק ב, פסוקים יא-טו.

[12] פסוק יד.

[13] מומלץ מאוד לצפות בסיפור המדהים הזה, הממחיש זאת היטב.

[14] שיחת פורים קטן, לקוטי שיחות חלק א, עמוד 175.

PRINT

Did you enjoy this? Get personalized content delivered to your own MLC profile page by joining the MLC community. It's free! Click here to find out more.

Leave a Reply